אסון הילסבורו – האמת יוצאת לאור

עם הזמן אני מגלה שקשה יותר ויותר לרשום על הקשר בין ספורט ותרבות בלי לציין (לפחות) פעם בחודש את אחד האחים גלאגר (אואזיס לשעבר). בשבוע שעבר התבטא נואל גלאגר על פרסום דו"ח ועדת בדיקה עצמאית של אסון הילסבורו.

15 באפריל 1989,אצטדיון הילסבורו (מגרשה הביתי של שפילד ונסדיי), מפגש בין ליברפול ונוטינגהאם פורסט במסגרת חצי גמר הגביע האנגלי שתוכנן לשעה 15:00 הסתיים בטרגדיה. בשנים האלה במרבית האצטדיונים היו מותקנות גדרות ברזל גבוהות בין הקהל למגרש, בתגובה לתופעת החוליגניות שתפסה תאוצה.

24  אלף אוהדי ליברפול נאלצו לעבור ב-23 שערי כניסה בלבד, התוצאה היתה לחץ אדיר מחוץ למגרש. ב-14:47 הורו כוחות המשטרה לפתוח את השער הראשי ליציע והמוני אוהדים החלו לזרום לעבר היציעים המרכזיים מאחרי השער. איש לא כיוון אותם ליציעים ריקים בצדי המגרש, וביציעים 2 ו-3 נדחסו פי שלושה מהקיבולת הרגילה. למרות שניתן היה לראות אנשים נלחצים אל הגדרות, נחנקים ומכחילים, איש מכוחות המשטרה לא נטל אחריות והורה לפתוח את השערים המובילים למגרש. המשחק נפתח כסדרו ורק כעבור שש דקות, בשעה 15:06, החליט השופט להפסיק את המשחק בעקבות המלצת המשטרה – מספר דקות לאחר שהאוהדים החלו לטפס על הגדרות. בינתיים נפתח שער קטן בגדר ורבים מהאוהדים הצליחו להיחלץ דרכו. אחרים טיפסו מעל הגדרות אל כר הדשא או נמשכו על ידי אוהדים אחרים ליציע שמעל הטריבונות.

 בשלב זה שרר בלבול רב בקרב הרשויות. קציני המשטרה שיערו בתחילה כי מדובר בפריצת אוהדים לדשא והגיבו בשליחת תגבורת למניעת כניסת האוהדים למגרש במחשבה שמדובר בחוליגנים, במקום לעזור להם לברוח. הצפיפות הייתה כל כך קיצונית עד שאוהדים רבים מתו תוך כדי עמידה. המגרש התמלא במהרה באוהדים מזיעים ומתנשמים, באוהדים פצועים ואף בגופות ההרוגים. האוהדים עזרו ככל שיכלו, רבים מהם ניסו להחיות אחרים וחלקם עקרו את שלטי הפרסום והשתמשו בהם כאלונקות.

לאחר המקרה ראשי המשטרה הפנו אצבע מאשימה כלפיי האוהדים השיכורים וללא הכרטיסים שפרצו את שער הכניסה ויצרו את הדחק הקטלני. חללים וניצולים נבדקו במטרה למצוא עקבות צריכת אלכוהול והעיתונות קיבלה דיווחים על אוהדים שיכורים שגרמו לאסון. ארבעה ימים אחרי האסון יצא הסאן בכותרת "האמת", בה דיווח בהסתמך על עדויות שוטרים שאוהדים גנבו מהחללים, השתינו על שוטרים וביזו גופות. הדיווח גרם לכתם שדבק בעיר. מוקד נוסף לזעם היה החלטת חוקר מקרי המוות להכריז על 15:15 כשעה שאחריה לא נותר בחיים איש מהחללים ולהכריז על הקורבנות כנפגעי תאונה. כל זאת למרות עדויות ברורות על פצועים שנותרו בחיים גם אחרי השעה הזו.

דיווח החדשות מיום האסון

במשך 23 שנה נאבקו תושבי ליברפול, אוהדי הקבוצה ומשפחות החללים להוציא את הצדק לאור. בשנת 2009 החליטה הממשלה למנות ועדת בדיקה עצמאית לאסון ובשבוע שעבר ב12 בספטמבר 2012 הם זכו לראות את האמת שלהם יוצאת לאור. הוועדה פירסמה את מסקנותיה, בה ניקתה את האוהדים מכל אחריות לאסון, חשפה את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף 164 עדויות והעלמת ראיות, וקבעה ש-41 מהמתים נפטרו אחרי השעה 15:15, השעה אשר חוקר מקרי המוות המקורי קבע בה כולם כבר מתו, ושייתכן שאם כוחות ההצלה היו מגיעים אליהם בזמן ניתן היה להציל את חייהם.

לראשונה נקבעו אחראים לאסון: משטרת דרום יורקשר, כוחות ההצלה, מועדון שפילד וונסדיי ועיריית שפילד. המשטרה, מערכת המשפט וחלקים מהתקשורת נמצאו אחראים בטיפוח ובהפצת שקרים שנועדו לנקות את המשטרה מאחריותה ולהדביק אותה על האוהדים.

 הממצאים החדשים הביאו גם את דיוויד קמרון, ראש ממשלת אנגליה, לשאת נאום בפרלמנט בנוגע לאסון. "יהיה נכון עבורי כראש ממשלה להתנצל באופן ראוי למשפחות 96 החללים בשל סבלן במשך 23 שנים. הממצאים החדשים מבהירים שהמשפחות סבלו מאי צדק כפול. אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה בהגנה על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת, וגם אי הצדק של ביזוי החללים, ההאשמה שהיו אשמים במותם. בשם הממשלה והמדינה אני מתנצל באופן עמוק על אי הצדק הכפול שלא תוקן זמן כה רב".

"הבאה בתור הייתה ליברפול העיר הרוחנית שלי. הופעה מעולה, קהל יוצא מהכלל. הם אף פעם לא מאכזבים ה Scousers האלה (Scouse זה הדיאלקט שבו מדברים בליברפול). אם אני כבר מדבר על ליברפול, אני רוצה להגיד שאני רושם את זה ביום שבו האמת האמיתית סוף סוף יצאה לאור על אסון הילסבורו. הרבה כבוד ל96 משפחות ההרוגים על כך שחשפו את השקרים של ממשל תאצ'ר. עם היד על הלב שלי אני מצדיע לכם".

אלה דברים שאמר נואל גלאגר בבלוג שלו Tales From the Middle of Nowhere  המתפרסם באחד מאתרי החדשות באנגליה. בשבוע שעבר בין רישומיו על סיבוב ההופעות האחרון שלו באנגליה, כאוהד כדורגל הוא שוב הראה את הסולדריות בממלכה כלפיי האירוע וכלפיי ליברפול בכלל והקדיש את הדברים הנ"ל על דו"ח אסון הילסבורו.

תזכורת קטנה על בית משפחת גלאגר: שני האחים אוהדי מנצ'סטר סיטי הקימו את להקת ההמנונים אואזיס וב2009 להקת הרוק ממנצ'סטר התפרקה וכל אחד מהאחים הלך לדרך משלו: ליאם הקים את להקת Beady Eye שמבחינה מוסקלית ניסתה להמשיך את הקו המוסיקלי של אואזיס במידה מסוימת (על ליאם וBeady Eye אתם מוזמנים לקרוא כאן). נואל (האח המוכשר יותר) עבר לקריירת סולו כזמר וגיטריסט בהרכב שהקים שנקרא Noel Gallagher's High Flying Birds.

אחרי הפירוק נואל לקח את הזמן והוציא את הסינגל הראשון של הלהקה, The Death of You and Me, ב2011. בסןף אותה שנה האלבום יצא והתקבל ביותר הערכה מזה של האח הקטן, ליאם. אפשר למצוא באלבום שירים שנשמעים כאילו יצאו מהדיסקוגרפיה של אואזיס (If I Had a Gun) אבל נואל מתח את הגבולות שלו והחליט לוותר הרבה פעמים על ריפים של גיטרה ולשיר אפילו טקסטים פוליטים כמו שעשה בשיר Soldier Boys and Jesus Freaks. ככה שהאלבום שמתקבל הוא קצת יותר מ"איזה-כיף-אנחנו-צעירים-שעושים-חיים-באנגליה" כמו שנשמע האלבום של Beady Eye.

לקראת סוף השנה אמור לצאת האלבום הבא של נואל שיהיה תוצר של שיתוף פעולה בינו לבין אמן המוסיקה האלקטרונית Amorphous Androgynous. במסיבת עיתונאים על האלבום שבדרך הוא אמר: "זה יישמע קצת כמו Dark Side of the Moon של פינק פלויד. הסאונד יהיה דומה ל Noel Gallagher's High Flying Birds אבל יותר פסיכדלי ומוחצן. זה לא פרויקט אלקטרוני. אנשים קופצים למסקנה הזאת בגלל שאמורפוס אנדרוג'יניוס (Amorphous Androgynous) התעסק באלקטרוניקה".

 Noel Gallagher's High Flying Birds – The Death Of You And Me

2 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s