ליבי בקופ ואנוכי בדרום לונדון

לא חסרות כתבות שיסבירו לכם על איך סאדיק חאן הפך מבן למהגרים מפקיסטן לראש עיריית לונדון. אבל לונדון היא בעיקר עיר של כדורגל (14 קבוצות שמשחקות בליגות מקצועניות) אז איך יכול להיות שילד שגדל בדרום העיר הפך להיות אוהד של ליברפול?  

 

"קוראים לי סאדיק חאן ואני ראש העיר של לונדון!". אלה המילים הראשונות שחאן אמר היום (07.05.16) כשעלה על הפודיום לשאת את נאום הניצחון שלו בבחירות לראשות עיריית לונדון. חאן, ממוצא פקיסטאני, מחליף את בוריס ג'ונסון מהמפלגה השמרנית. הניצחון שלו מביא לסיומן שמונה שנות שלטון של המפלגה השמרנית בעיר. אה כן והוא גם מוסלמי. אז כולם כבר הספיקו לקרוא על סיפור הסינדרלה המבריק שלו: בן למהגרים שגר בדיור ציבורי הפך לאיש שמנהל את אחת הערים החשובות בעולם. אבל מה לגבי כדורגל?

חאן גדל עם שמונת האחים שלו בדירה באזור ארלספילד (דרום לונדון) מה שבאופן טבעי היה אמור לגרום לו לאהוד את אחת משלושת הקבוצות הבאות: צ'לסי, פולהאם או וימבלדון.

"חווית הכדורגל הראשונה שלי הייתה כששני אחים שלי הלכו לראות את צ'לסי בסטמפורד ברידג'. בזמן המשחק הם עברו הטרדות גזעניות ב-Shed (יציע האוהדים השרופים), לאחר מכן הם גורשו מהאצטדיון על ידי חבורה של חברי החזית הלאומית (מפלגת ימין קיצונית בבריטניה) שהיו עם נעלי דוקטור מרטינס ומעילים צבאיים."

התקרית הגזענית שהאחים שלו ספגו הייתה כנראה אחת מאבני הדרך שהובילו אותו להפוך לעורך דין ומשפטן שעסק בעיקר בנושאי זכויות האדם וזכויות האזרח, ואף כיהן כיושב ראש ארגון "ליברטי" לזכויות אדם.Sadiq-Khan

"אני בעצמי הלכתי לפלו ליין (האצטדיון הישן של וימבלדון) לראות משחק של וימבלדון נגד ספרס וספגתי הטרדות גזעניות על ידי אוהדי וימבלדון, הקבוצה שאני אהדתי. האוהדים חשבו שאני אוהד של ספרס וחלקם קראו לי "ייד" (כינוי גנאי ליהודים). לא לבשתי חולצה עם צבע של אחת הקבוצות. מישהו כמוני לא ילבש חולצה בגלל שהוא בקלות יכול לחטוף מכות. במקרה הזה אני עברתי את ההתעללות דווקא בגלל שלא לבשתי חולצה עם הצבע של וימבלדון."

אצטדיוני הכדורגל אכזבו אותו פעם אחר פעם וכבן למשפחת מהגרים, הם לא נתנו לחאן את תחושת השייכות שחיפש. הקללות וההטרדות דחפו אותו ללמוד אגרוף כדי להגן על עצמו מפני אותם אנשים.

ההטרדות שחאן והאחים שלו עברו במגרשים בלונדון הובילו אותו לאהוד קבוצה שנמצאת 341 קילומטרים ממנו, "בזמנו לא היה בטוח למישהו שנראה כמוני להיכנס לטריבונות, אז בשנות השמונים צפיתי בכדורגל בטלוויזיה. בגלל שבאותה תקופה ליברפול שיחקה כל כך טוב וניצחה הרבה נהייתי אוהד שלה."

בשורה התחתונה הקבוצות הלונדוניות בסביבתו דחקו אותו החוצה והוא נשאר בבית לפנטז מול ליברפול האדירה של שנות ה-80.

חאן במדי נבחרת חברי פרלמנט

ראש העיר החדש של לונדון מאמין בכוחם של האוהדים למגר את הגזענות, "כאוהדי כדורגל בואו נצביע על הגזענים באצטדיונים. אני לא רוצה לשים אף אחד במצב שבו הוא ייפגע, אבל אם אתם מפחדים לדבר ישירות עם הגזענים אתם יכולים לספר לסדרנים או לדווח על זה למועדון בסוף המשחק."

"בן מיעוטים לא מעוניין לשמוע את מילת ה-Y (ייד- כינוי גנאי ליהודים), מילת ה-N (ניגר) או את מילת ה-P (פאקי – מילת גנאי לאנשים שמוצאם האתני הוא מדרום אסיה, בעיקר מפקיסטן). יש לזה כל כך הרבה השלכות פסיכולוגיות. זה לגמרי לא מתקבל על הדעת שבשנת 2015 במגרשי כדורגל במדינה אתה עדיין יכול לשמוע על גזענות. אני קורא לאחרים לשים את עצמם בנעליהם של אלה העוברים התעללות, חישבו איך הם מרגישים".

חאן מודע לשינוי הגדול שהכדורגל האנגלי עבר משנות ה-80 ועם זאת יש לו ביקורת בנושא אחר, "לקחתי את הבת שלי בשנה שעברה למשחק בין צ'לסי וליברפול בסטמפורד ברידג'. הפסדנו אבל היה משחק מהנה. הרגשתי בטוח יותר מאי פעם והיא לא חוותה מה שהאחים שלי חוו שם או מה שאני חוויתי בפלו ליין. הרבה יותר בטוח להגיע למשחקים היום. זה לא כזה זול כמו שזה אמור להיות, יש כרטיסים מאוד יקרים למשחקים, אבל זה ללא ספק בטוח יותר."

בראיון בו הוא נשאל על כדורגל ואיך הפך להיות אוהד של ליברפול הוא ענה: "יש מונח: 'צד אחר התהילה' (Glory Hunter)". אפשר להגיד שהיום הצייד הסתיים.

חאן על ליברפול וכדורגל

 

מקורות:

http://en.wikipedia.org/wiki/Sadiq_Khan
http://www.theguardian.com/politics/video/2016/may/07/my-name-is-sadiq-khan-and-im-the-mayor-of-london-video
http://www.mirror.co.uk/news/uk-news/mp-says-its-time-call-6775580
http://youtu.be/9B40F8A40bM

 

מודעות פרסומת

F.C. Identity Dispute – Jerusalem Case

Jerusalem is divided, not because of a political or military conflict, this division is new from the past decade as F.C. Hapoel Jerusalem split up and out stepped F.C. Hapoel Katamon. (Note: this article was written in March 2014)

Photo by Olli Waldhauer

Before the story of the conflict, here is a short history lesson on the football clubs in Israel as to understand the bigger picture. In the early years of Israel the football clubs were associated with ideological movements and parties, used as a tool in the struggle between them on the state's character.

One of them is "Hapoel" (The Worker) association which is connected to the Labor Movement. Other associations were "Maccabi" which was associated with the bourgeois middle class and "Beitar" which is tied to the Revisionist Movement (the right wing who believe in greater Israel). The Sport associations opened clubs in various cities forming the football clubs known today as Maccabi Tel Aviv, Beitar Jerusalem, Hapoel Jerusalem and more.

Over the time, the identification of the fans with the clubs stopped being political and became communal according to the geographical region. In addition, the turn of the Israeli society to capitalism affected the football while the clubs’ control moved from the early 90's to management and ownership by business entities, which for them the club's political-Ideological label were irrelevant. The mid-90's changes are the background of Hapoel Jerusalem and Hapoel Katamon conflict.

Photo by Olli Waldhauer

"Sassy is a Beitar fan (the right wing club). He bought Hapoel Jerusalem because it paid off: it made him famous and he have an open door to the mayor. And what better than that for a contractor?" says Eitan Perry, Katamon's spokesman and fan. Yossi Sassi is part of those businessmen who bought the football clubs from the political institutions .After ten years of protests from the fans against the owner who "succeeded" to roll the club to wander in the low leagues while repeatedly refusing to sell the club, the fans decided on a drastic action: open their own club – Hapoel Katamon, named on the mythic field of Hapoel Jerusalem which was located in the Jerusalem neighborhood called Katamon. "At the last season before the split there was a sense that the club is falling apart and the elders of the fans said: If we got used to the world without Brigitte Bardot we will get used to a world without Hapoel Jerusalem" says Gal Hochstien, a Katamon fan and the broadcaster of Katamon's radio program.

The goal in this move was to establish their own body to hold the fans of Hapoel Jerusalem together until the club will fall apart, then the fans will be able to take over the dismantled club. Eitan Perry: "Katamon began as a home for Hapoel Jerusalem fans who were fed up with the owner and their goal is to design Hapoel Jerusalem in a manner that takes a stand against racism and violence. A kind of message that has always belonged to the spirit of Hapoel." These values are expressed by projects of the fans within the community such as voluntarily Hebrew teaching to immigrants and football training for pupils with daily difficulties from various sectors which otherwise would never meet each other.

Photo by Olli Waldhauer

Photo by Olli Waldhauer

These days both of the clubs play in the second league while a situation of two Hapoel teams in Jerusalem isn’t easy for the two sides. At the last game between them it was hard to ignore the "traitors" shoutings which came from Hapoel Jerusalem fans."To chant other club when your club is still alive seemed to us as a radical move.The people who stayed in Hapoel Jerusalem believe that you need to stay loyal to your club, its history, and try to change things from within. Our slogan was 'you can't change your club just as you can't change your mom'." as Pini Ben Nahum, who comes from Hapoel Jerusalem fans dynasty, explained. "What makes us mad is they took the history of Hapoel Jerusalem and associate it with another club. It's practically identity theft. I think there is a some kind of betrayal against the history of the club which we are very small compared to it."

To this kind of arguments Katamon's fans keep saying they still consider themselves as Hapoel Jerusalem fans Eitan Perry: "I’ll never stop feeling I'm a fan of Hapoel Jerusalem but we had to make a dramatic move to save the team. Hapoel Katamon is just a platform for now and we never treated it as another club. Football is first of all its fans. The question whether this isn’t in fact a different club was raised in the years after its formation but in practice we try to promote a union of the clubs. Now we are closer to such a move".

Photo by Olli Waldhauer

Photo by Olli Waldhauer

In all this conflict the two fans sides can still agree on three things: the values and spirit of Hapoel, getting rid of the owner and the willing to unite under one Hapoel Jerusalem that will defeat the ideological and urban rival Beitar Jerusalem.

The symbolic name and history of a club or its fans are two core issues of the division in Jerusalem, whereas in most football clubs around the world these two principles are unified. The only thing left to wonder is which side would you take – hang on to your club’s name or history?- if this will ever happen to your club.

Photo by Olli Waldhauer

שחקן חיזוק – טל יוגב, KIDS FLY

"אני לא יכול לדמיין את עצמי אוהד קבוצה "מושלמת" כמו מכבי, לי זה לא נראה כיף".טל יוגב מ-KIDS FLY מספר על האהדה להפועל חולון, על משחק החזיז במלחה, מה ה-DNA של הפועל חולון? ומתי צרח כמו ילדה בת 10?. רק שהחברים הירושלמים מהלהקה יסלחו לו שהוא שונא את הפועל ירושלים. בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

 

1. מה אתה עושה בימים אלה?

כמה שיותר מוסיקה. כרגע הפרויקט הגדול בחיים שלי הוא הלהקה שלי, KIDS FLY, לה אני מרגיש שאני נותן את מירב תשומת הלב. אני עובד באולפני "המקלט" בתור טכנאי הקלטה ומיקס, ובגדול כל יום מגיע לאולפן מהבוקר עד הלילה לעבוד על שלל פרויקטים חדשים.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

הפועל חולון.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

כילד הייתי מתאמן בקבוצת בית הספר לכדורסל של הפועל חולון. הייתי שם שנתיים. כך נוצר הקשר לראשונה, אבל הוא לא היה מחייב מדי. בשנות ה-90, לפני הירידה המדכאת עד לליגה הארצית, הלכתי לכמה משחקים ביחד עם אחי ואבא שלי. זכורים לי שני משחקים מהתקופה ההיא, משחק שבו ירדנו למחצית בפיגור 11 נגד גבעת שמואל, ובסוף המשחק עשינו מהפך וניצחנו, ומשחק מעצבן שהפסדנו ב-6 הפרש בערך לראשון לציון של פיני גרשון (אז בצהוב כחול מכביסטי לחלוטין).

בשלב מאוחר יותר בחיים, כשהייתי כבר בכיתה י"ב, חולוניה עלתה ליגה ואחי הטריף אותי לבוא איתו לכל משחקי האימון. באותה עונה התאהבתי בקבוצה הכי חזק שאפשר, לא שזה היה קשה כי שיחקנו מדהים ולקחנו אליפות. מאז, יש לנו נוכחות משפחתית בכל משחק של חולוניה בכל מקום בארץ. וגם הסבל והקשיים הכלכליים שהגיעו בעונות אחרי לא מנעו מאיתנו להמשיך לבוא ולקרוע את הגרון. אחיות שלי אפילו יותר משוגעות ממני.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה? 

וואו. שאלה קשה. אני חושב שהשחקן שהכי נהנתי לראות משחק הוא פי ג'יי טאקר (היום בפיניקס סאנס בNBA). מבחינתי לכדורסל של חולוניה יש DNA מובהק והוא לקפוץ על כל כדור, לשחק הכי חזק ומהר שאפשר ולשבור את הסל עם דאנקים מהדהדים. מלבד העובדה שטאקר הוא ספורטאי למופת שהיה עובד הכי קשה שאפשר באימונים, הוא ענה על כל הקריטריונים ואפילו העמיד סטנדרט חדש של מה זה לשחק עבור המועדון הזה. עד היום הוא אולי השחקן הכי אהוב מהשנים האחרונות בקרב הקהל.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הטוב ביותר: משחק האליפות – המשחק הכי מטורף שהייתי בו. הייתי חסר אמונה לחלוטין (מה לעשות שלפני זה שתי קבוצות חוץ ממכבי לקחו אליפות והמשחק היה בבית שלהם) וכשמאליק דיקסון שם את הכדור ברשת לקח לי לפחות דקה לעכל שזה בכלל קרה. צרחתי כמו ילדה בת 10.

הרע ביותר: שנתיים אחר כך כבר היינו בעונה נוראית, סיימנו מקום אחרון כשאת העונה מלוות תצוגות כדורסל בזיוניות. היה לנו משחק נגד רמת גן שהיינו חייבים לנצח כדי לקבל שיבוץ קל יותר לפליאוף ולא לסיים מקום אחרון. הקהל היה באטרף, הייתה תפאורה מדהימה, אולם מפוצץ, משחק אחרון לפני סוף העונה הסדירה. וקיבלנו 30 בראש. זה המשחק הכי נורא שזכור לי.

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

רגע השיא היה כשלקחנו גביע. הייתי בטירונות, ניסיתי להוציא גימלים ולא הצלחתי. כולם כבר ישנו בחדרים ואני קיבלתי עדכונים בלייב מהמשפחה. כשהגיעה ההודעה על הזכייה השתגעתי בחדר והערתי את כולם.

רגע השפל הוא ללא ספק משחק החזיז במלחה. כל המשחק היינו ביציע עמידה מסריח מאחורי הסלים. הייתה התקפה שלנו ופתאום התפוצץ לי החזיז הזה מתחת לראש. הייתי בהלם לחלוטין ותוך שנייה יס"מניקים סגרו אותנו ביציע עד ארבע בבוקר בלי אפשרות ללכת להשתין אפילו. בכנות, חשבנו שזהו, הכל נגמר, מיקי דורסמן (הבעלים/מאמן דאז) עוזב ואנחנו נשאר חבולים בדרך הבטוחה למטה. ואז לקחנו אליפות.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

קווין דוראנט.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

הפועל ירושלים. חצי מהלהקה שלנו ירושלמית אז מצטער. יש לנו יריבות ארוכת שנים איתם. אני לא אוהב אותם בכלל. ספורט בלי יריבה מושבעת זה לא ספורט.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

כנראה שהייתי נכנס בסוף רבע כדי לעשות קצת עבירות ולהרים את הקהל. קלע גדול אף פעם לא הייתי.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

היו לי מלא. לא ללכת עם הג'ינס הזה, ללבוש את החולצה רק כשאני מגיע לאולם. פעם היה לי צעיף שבחגיגות אליפות נשפך עליו יין אדום. אחרי הפסד אחד כבר הבנתי שזה לא יקרה ביננו. אבל הכל שטויות. בעונות שהכי הקפדתי על הריטואלים הפסדנו הכי הרבה.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

אין. אני אוהד את הקבוצה הזאת והקבוצה הזאת היא מה שהיא. החסרונות רק מרגשים אותי יותר. אני לא יכול לדמיין את עצמי אוהד קבוצה "מושלמת" כמו מכבי, לי זה לא נראה כיף. לפעמים יש בעיות כלכליות ובהסתכלות אחורה הבעיות האלה הולידו עונות מרגשות. החבילה הזאת שקוראים לה הפועל חולון היא לא מושלמת בעליל, אתה מתעצבן מלא, מקלל, אבל האושר שבלראות את אייזיק רוזפלט או שלומי הרוש חותכים את המגרש, דופקים דאנק או שלשה ואז מרימים את הקהל, שווה את כל החרא שבא עם זה.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

שלומי הרוש, ג'רום דייסון, פיג'יי טאקר, אייזיק רוזפלט ובראיינט דאנסטון.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

חייב להבין שהוא לא מעניין אף אחד ולא באו לראות אותו משחק אותה גננת. תשפוט רבאק. ותשפוט טוב.

טל יוגב חבר בלהקת KIDS FLYפרויקט מוזיקה ישראלי המשלב אלמנטים של רוק עם מוזיקה אלקטרונית בשילוב של ז'אנרים נוספים ושירה באנגלית. הלהקה הוציאה לאחרונה את אלבום הבכורה בגרסה פיזית, bandcamp ובהאזנה חופשית ביוטיוב המלווה בקטעים ויזואליים שהכין אמנון רון מבית Yafo Creative. הלהקה תשיק את אלבום הבכורה ביום שבת ה-29.11 בפסאז', תל אביב. 

KIDS FLY – אלבום הבכורה

שחקן חיזוק – אורי מרק

"בעולם אני אוהב קבוצות שנעלמות ברגע שאני מתחיל לאהוד אותן". המוזיקאי אורי מרק מספר על איך התחיל הקשר שלו להפועל רמת גן? מי הוא "מסי לעניים"? ולאיזה שחקן הוא עוד זוכר חסד מקבוצת הנערים. נשאר רק לקוות שרמת גן לא תעלם. בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

 

1. מה אתה עושה בימים אלה?

משקיע את רוב שעות הערות בעבודתי כסגן ראש מערכת החדשות ב"הארץ", ואת השעות הנותרות בפינוש התקליט שלי ובהכנות להופעה בקונטיינר ביפו ב-28.10.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

בארץ אני אוהד הפועל רמת גן. בעולם אני אוהב קבוצות שנעלמות ברגע שאני מתחיל לאהוד אותן, כמו ספורטינג גיחון בספרד ופוג'יה (לא פרוג'יה!) באיטליה.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

גדלתי במשפחה של אוהדי רמת גן גם מצד אבי וגם מצד אמי (אבא, סבא, דוד), אז זה היה הגורל שלי מגיל אפס. המשחק הראשון שזכור לי הוא משחק העלייה לליגה הלאומית ב-1989 – 0:2 על הפועל חדרה בחוץ, פריצה למגרש, היסטוריה.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה? 

מאוד אהבתי את שרון ברנשטיין בזמנו, שחקן שלא משופע בכישרון של מסי אבל שורף את הדשא וסוגר את המגרש באופן שמביא נקודות. אבל בסוף השחקן המועדף עליי הוא תמיר בן עמי, כי אין כמו שחקני בית. אני זוכר את תמיר חוזר ממשחקים של קבוצת הנערים ומזדרז לעלות ליציע מאחורי השער במכתש. אין כמו שחקן שאוהב באמת את הקבוצה.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הטוב – 2:2 מול הפועל כפר סבא במכתש. זה היה משחק בניחוח של פעם – עם השופט יוחנן צ'יבוטרו שהסתבכך במכירת משחקים, עם מכות ביציע ושער שוויון בתוספת הזמן. הרע – ההפסד 1:2 להפועל אשדוד במכתש שהוריד אותנו בתחילת שנות ה-90 לליגה א' צפון.

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

השיא: הזכייה הראשונה בגביע המדינה ב-2003.

עם צעיף מול בית ההסתדרות, מפגין נגד הריסת המכתש שכתוצאה מעסקת המכירה של המגרש.

עם צעיף מול בית ההסתדרות, מפגין נגד הריסת המכתש כתוצאה מעסקת המכירה של המגרש.

השפל: משחק חוץ מול הפועל איכסל, במגרש עם גדרות ללא יציעים, סטייל ליגה ב'.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

אריק חנגלי, מסי לעניים.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

את מכבי תל אביב. זה אפילו יותר חזק מדרבי בגלל הפרשי הרמות.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

קשר או שוער.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

לא כל כך. להקפיד לבוא בחולצה אדומה.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

הרמה. לפעמים זה נהיה משעמם ובלתי נסבל.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

פרנטשיק צ'יקה, מרקיניוס, שולי גילארדי, גוסטבו בוקולי ורונן חרזי.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

כדורגלן מתוסכל, מוטב לסלוח לו על הטעויות.

אורי מרק (30), מוזיקאי ועיתונאי ("הארץ"), הוציא בשנת 2008 את אלבום הבכורה שלו "לא לדבר על מין", ששיר הנושא מתוכו זכה להשמעות רבות ברדיו. ביוני האחרון מרק הוציא את השיר "כשאבוא", סינגל ראשון מתוך אלבומו החדש שצפוי לצאת בחודשים הקרובים. בחודש שעבר הוציא את הסינגל השני "סיגלית לנדאו" על שם אמנית המיצגים המפורסמת. בקליפ שביים חגי הירשפלד מופיעים מיצגים ועבודות מוכרים של לנדאו. אורי מרק יופיע ב-28.10.2014 בקונטיינר ביפו, הכניסה חופשית. 

אורי מרק – כשאבוא

אורי מרק – סיגלית לנדאו

אורי מרק – החטא (מתוך האלבום "לא לדבר על מין")

האולטראס, אזוב באטאליון וכדורגל באוקראינה

"חבר אחד עומד באמצע המדרגות כשהוא מחזיק בדגל אוקראינה עם סמל של אזוב ושני האחרים הולכים בין השורות עם תיבות תרומה, מפצירים בשקט מהקהל לתרום לצבא האוקראיני כאילו היו סדרני כנסייה שמגייסים כסף ביום ראשון". כתבה מתורגמת מתוך אתר החדשות VICE על משחק מוקדמות יורו 2016 בין אוקראינה לסלובקיה בצל המלחמה במזרח אוקראינה. 

צילום: R.J. RICO

(כתבתו של J.R.Rico מתןך VICE, מגזין אמריקאי: https://sports.vice.com/article/the-ultras-azov-battalion-and-soccer-from-inside-ukraine)

אין מוכרי נקניקיות באצטדיון האולימפי של קייב, אין אף אחד שמוכר ממתקים או מזכרות במדרגות בזמן שנבחרת אוקריאנה משחקת. אם אתם מחפשים מישהו לתת לו את הכסף שלכם, יש לכם 2 אפשרויות: אנשי הבירה שמוכרים פינט ב-2 דולר או האנשים שלבושים במדים צבאיים עם כובעי גרב על פניהם ותיבות תרומה ביד.

האחרונים הם חברי אזוב באטאליון (Azov Battalion), קבוצה צבאית מרכזית של ימין קיצוני הנאבקת בבדלנים במרחק של 400 מיל ממזרח קייב. יש כאלה שקוראים להם פטריוטים, אחרים קוראים להם נאו-נאצים וביום שני בערב היה בלתי אפשרי להתעלם מהם.

במהלך משחק מוקדמות יורו 2016 בין אוקראינה וסלובקיה, קבוצה של עשרות חיילי אזוב בחבורות של שלוש התפזרו ביציעים כאשר חבר אחד עומד באמצע המדרגות כשהוא מחזיק בדגל אוקראינה עם סמל של אזוב ושני האחרים הולכים בין השורות עם תיבות תרומה, מפצירים בשקט מהקהל לתרום לצבא האוקראיני כאילו היו סדרני כנסייה שמגייסים כסף ביום ראשון.

רוב חיילי אזוב הגיעו למשחק, לפחות לפי אחד מהם המכונה "ספוט" שהיה מאותם אוהדי האולטראס של הנבחרת ושינה את ההתמקדות שלו מכדורגל לשדה הקרב. "ארגוני האולטראס היו בעבר נפרדים אחד מהשני ואפילו הסתכסכו ביניהם," מסביר ספוט. "עכשיו הם עומדים כתף אל כתף בגלל המצב. אלה מאיתנו שעדיין כאן במערב עושים כל מה שהם יכולים כדי לתמוך באזוב לפני שאנחנו מצטרפים אליהם במזרח".

חבריי אזוב בקייב

הנוכחות של האנשים בשחור הפכו להיות דבר שבשגרה ביום-יום של הבירה האוקראינית שאפילו אם אמריקאית שעובדת בקייב אמרה שאין לה נקיפות מצפון על כך שהיא מרשה לשתי בנותיה להכנס עם רעול פנים לתוך האצטדיון. "זה לחלוטין לא מאיים," אמרה האם, שביקשה להשאר בעילום שם. "זה חלק מכל דבר עכשיו והם מגנים על הארץ שלהם. כאמריקאים, בני משפחתנו תומכים בהם."

לפי הסטנדרטים של אווירת כדורגל במזרח אירופה, משחק המוקדמות שהיה המשחק התחרותי הראשון של אוקראינה מאז המלחמה בבדלנים במעקב, היה שקט במידה מסויימת: לא היו צעדות אוהדים מאורגנות לתוך האצטדיון, לא היו שלטי אוהדים של האולטראס ולא פירוטכניקה. לדברי אחד האחראיים על האולטראס של קייב, העדר הטקס הזה היה מתוכנן.

"אנחנו לא רוצים שהעולם יחשוב שאנחנו קיצוניים עם שלטים גדולים ומצעדים," אמר דניס, תושב קייב בן 42. "אנחנו מפחדים שהקהל המערבי יפרש את זה לא נכון. היה לנו כלל לא להשתמש בפירוטכניקה במשחק הזה. קודם כל אנחנו לא רוצים להפחיד אף אחד ושנית, פירוטכניקה זה כסף: עדיף לתרום את הכסף הזה לאזוב באטאליון." דניס הסביר את כל זה בזמן שגייס קצת תרומות בעצמו. שעה לפני המשחק, דניס ביחד עם עוד עשרות חברי האולטראס של דינמו קייב מכרו חולצות לאומניות ב-11 דולר ליד המזרקה הבולטת שמול האצטדיון, לאחר שכבר פרסמו על המכירה ברשתות החברתיות. דני הסביר שהכספים (השחורים) מהמכירה יגיעו לאזוב וקבוצות לחימה דומות במזרח בכדי לקנות נשק וציוד צבאי.

בחזרה לאצטדיון בזמן המשחק, דניס ועוד מאות אולטראס עומדים בפינות המיועדות של המגרש ומניפים את דגלי אוקראינה לצד הדגל מעורר המחלוקת של תקופת מלחמת העולם ה-2, דגלה של Ukrainian Insurgent Army  ארגון גרילה צבאי אוקראיני שלחם נגד הנאצים ונגד הסובייטים. כל זה בזמן שהם מובילים 42 אלף אוהדים בשירה בכל מהלך המשחק. באופן לא מפתיע חלק מהלהיטים הגדולים ביותר היו אנטי-רוסיה וכוללים: "שיר הפוטין" (טעימה מהמילים: "פוטין הוא שמוק לה לה לה לה") והשיר שגרם לכל האוהדים באצטדיון לעמוד על הרגליים: "מי שלא קופץ רוסי".

"בעבר, היינו שרים את השירים האלה על הרוסים אבל הם היו בציניות ולא ברצינות," אומר דניס. "עכשיו זה רציני".

כשהלאומנות גואה במדינה, שחקני אוקראינה הודו לאחר המשחק בו הפסידה לראשונה נבחרת הצהוב-כחול לסלובקיה (1:0), שהם מאוכזבים במיוחד מההפסד אל מול קהל כזה קולני ונלהב. "זה היה מאוד נעים להיות נתמכים למרות כל המצב במדינה," אמר הקשר טאראס סטפנקו, שמשחק במועדון האוקראיני המפורסם שחטאר דונייצק ובמקור מאזור מזרח דונייצק. "אני רק יכול להתנצל בפני האוהדים, בגלל שלא יכולנו להצדיק את הציפיות שלהם היום."

"אני יודע שהניצחונות שלנו מביאים לפחות קצת בטחון לאנשים שלנו," אמר השוער אנדריי פייאטוב. "זה ממש חבל שלא הצלחנו לנצח למען המדינה שלנו".

זה לא אומר שכל הלילה נחשב לכישלון עבור האוהדים האוקראינים. בעוד שחלק מהאוהדים קמו מכיסאותיהם כשהם מניפים אצבע משולשת כלפיי השופטים שביטלו גול שיוויון מאוחר וכמעט לא הגיוני של השוער פייאטוב, האנשים של אזוב עזבו בשקט את האצטדיון כשהקופסאות שלהם מלאות.

היה גם כדורגל:

 

שחקן חיזוק – קובי פרחי, אורפנד לנד

"מכבי יפו זה אחד הסיפורים היפים אי פעם". מה הקשר של קובי פרחי מלהקת המטאל המצליחה אורפנד לנד למכבי יפו? מה היה תפקידו בקבוצת האוהדים שהוקמה? ומה יהיה עם הפועל אזור? בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

"מכבי יפו זה אחד הסיפורים היפים אי פעם"

 

1. מה אתה עושה בימים אלה?

מתכונן להופעה גדולה עם להקתי "אורפנד לנד" באמפי שוני ביום רביעי הקרוב 27.8.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

מכבי קביליו יפו.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

הסיפור שלי מתחיל עוד מבית סבא ביפו. לסבי וסבתי היה מפעל טקסטיל בשם "בינגו" ובין היתר הם תפרו את מדי הקבוצה ולסבי היו גם קשרי עבודה וחברות עם הרצ"ל קביליו המנוח שהייתה לו גם חנות ספורט ברחוב שדרות ירושלים ביפו.

את המשחק הראשון אני זוכר במעורפל, הלכתי עם אבי ביום שבת לאצטדיון גאון (שאינו קיים יותר) וזה היה משחק או נגד מכבי נתניה או נגד מכבי תל אביב. אני זוכר שיפו ניצחו וכשחזרנו הביתה לביתם של סבא וסבתא, סבא קיבל אותנו בשירה "היידה בי היידה בו היידה מכבי יפו!"

קובי פרחי 1

פרחי בן 9 עם חולצת מכבי יפו

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה? 

הרצל קביליו ז"ל, כי הוא סמל, כשהייתי ילד הייתי עובד בשדרה ורואה אותו יחד עם שחקני הפועל כמו סיני, שבתאי לוי, ג'ימי טורק, ותמיד הייתי חולף שם בחרדת קודש. מהדור היותר מתקדם הסמל שלי הוא אביבי זוהר, כי הוא עניו, יש לו את הבעיטה הכי טובה שראיתי, והוא היה קפטן אמיתי.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הרע – פתיחת עונה והפסדנו בבית 7:1 לבית"ר ירושלים. הטוב – משחק העלייה לליגה ב’ שהיה בבלומפילד לעיני יותר מ 10,000 אוהדים, רגעים שלא יישכחו.

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

השיא: הקמתה מחדש של הקבוצה על ידי האוהדים שבה הייתי בתפקיד הדובר, ומשחק העלייה מליגה ג’ לליגה ב’.

השפל: פירוק הקבוצה על ידי ההתאחדות והעובדה שכמעט עשור היינו ללא קבוצה.פרחי

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

לא משנה לי, מה שחשוב לי זה שיש מכבי יפו ושהמורשת ממשיכה.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

את הפועל אזור, כי משום מה אף פעם לא ניצחנו אותם. עשינו מהם הר, אבל הם שום דבר, זה עוד יגיע.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

פליימייקר וקפטן.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

לי אין אבל לאוהד שתמיד יושב איתי ליאור "פיגושון" הייתה פעם חולצה שאיתה יפו לא הפסידו והוא תמיד היה לובש אותה, בקיץ, בכפור, עד שהוצאנו תיקו והוא ירד מזה, אבל יש לנו תמיד אמונות כאלה, אם ההוא ישב שם כשניצחנו אז בפעם הבאה שישב שם גם כן.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?10401177_36307086079_2471_n

אין שום חיסרון בלהיות אוהד של מכבי יפו – זה מעבר לכדורגל, זו ממש מורשת, תרבות, קבוצה של עדה שלמה של בולגרים, כולם מכירים את כולם, אחד מהסיפורים היפים אי פעם.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

מוצי ליאון, הרצל קביליו, אביבי זהר, עופר דגמי, משה אוננה.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

בן זונה.

קובי פרחי (39) הקים בשנת 1991 את להקת האוריינטל מטאל אורפנד לנד ביחד עם אורי זליכה. הלהקה משלבת בין אלמנטים יהודיים ומוסלמים בעזרת התערובת המוזיקלית, המשלבת מטאל ומוזיקה מזרחית אותנטית. הלהקה הגיעה למודעות בינלאומית וצברה פופולריות גדולה בעיקר בטורקיה ובמדינות ערב. בתחילת החודש הלהקה הוציאה קליפ חדש לשיר Let The Truce Be Known מתוך האלבום All Is One. אחרי סיבוב הופעות בינלאומי חוזרת הלהקה לישראל להופעת עשור לאלבום "המבול" ב-27.8 באמפי שוני. האלבום שזכה לביקורות אוהדות בעיתוני מטאל ברחבי העולם ינוגן בהופעה במלואו. 

ORPHANED LAND – Let The Truce Be Known

   (מתוך האלבום "המבול") ORPHANED LAND – Ocean Land

יש מונדיאל אחר

המונדיאל שיגיע לסיומו ביום ראשון נתפס כחגיגה המעלה על נס את הלאומיות ואת המדינות השונות, אבל בעולמנו כיום ישנם יותר ויותר קבוצות אתניות/פוליטיות/דתיות ששואפות לממש את הזכות להגדרה עצמית או לפחות לייצוג עצמי במונדיאל. האם הקבוצות האלה יכולות להכנס תחת המטרייה של פיפ"א ולהשתתף בגביע העולם? ואם לא, מה האלטרנטיבה? התשובות בפנים.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם והוא רוצה להיות במונדיאל. אז מה בעצם השלבים של אותו עם כדי להגיע למונדיאל? כמו שרובכם כבר יודעים או כבר הבנתם בחודש האחרון המונדיאל הוא טורניר הכדורגל החשוב ביותר בעולם, שבו מתמודדות 32 מתוך כלל הנבחרות הלאומיות לגברים החברות בפיפ"א, הגוף הבינלאומי המנהל את תחרויות הכדורגל הרשמיות. שנתיים לפני הטורניר מתנהל שלב המוקדמות המשמש לקביעת 31 הנבחרות שיעפילו לטורניר ביחד עם הנבחרת המייצגת את המדינה המארחת. אז הנה, מצאנו את המפתח. העם שלנו בנה התאחדות כדורגל ואפילו הרכיב נבחרת שבואו נקרא לה "נבחרת החומוס" ועכשיו רק צריך להיות חבר בפיפ"א ולהתמודד במוקדמות הטורניר.

רק שפה נוצרת בעיה ראשונה, תקנון פיפ"א קובע שני תנאים שלא בהכרח תלויים בהתאחדות נבחרת החומוס בכדי שיוכלו להיות חברים בו: כל ארגון שמנהל ומפקח את הכדורגל במדינה המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית יכול להגיש הצעה להיות חבר בפיפ"א, בנוסף על הארגון להיות חבר בהתאחדות הכדורגל היבשתית: אסיה: AFC, אפריקה: CAF, צפון ומרכז אמריקה: CONCACAF, דרום אמריקה: CONMEBOL, אוקיאניה: OFC ואירופה: UEFA.

מסקירה של 3 תקנונים (אירופה, אסיה ואפריקה) עולה שתנאי הסף כדי להחשב בהם חברים משתנה: הכרה באו"ם, אישור של הועד המנהל של הקונפדרציה או אישור של קונגרס פיפ"א. קוסבו שהיא מדינה מוכרת לא הצליחה להכנס לאופ"א בגלל לובי של סרביה וגיבלרטר, טריטוריה בריטית, הצליחה להכנס לאופ"א רק בשנה שעברה. זאת אחרי איומים מצידה של ההתאחדות הספרדית על משיכת הקבוצות הספרדיות מליגת האלופות (גם ברצלונה וריאל מדריד). הניסיונות הספרדים לא עבדו וגילברטר הצטרפה לאופ"א עם תקוות להצטרף בעתיד לפיפ"א. נראה שגם אם "חבל החומוס" מוכר באו"ם כמדינה זה לא אומר שהיא בהכרח תתקבל להתאחדות היבשתית, לפיפ"א ומשם למוקדמות המונדיאל. אי הכרה בינלאומית לא מעניקה להן אפילו את האפשרות לנסות להיות במוקדמות של הטורניר היוקרתי של פיפ"א.

gib

התאחדות גיבלרטר – נכנסו לאופ"א

המסלול הזה שהציב פיפ"א הופך לבעייתי כשבעולם שבו אנו חיים כיום יותר ויותר ישויות לא זוכות להכרה בינלאומית ולא מצליחות לממש את הזכות להגדרה עצמית. דוגמאות לכך הן כורדיסטאן העיראקית (צפון עיראק) או הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. מה נשאר לישויות האלה לעשות? איך שחקני נבחרת החומוס יזכו להניף גביע? הפתרון הוא פשוט: הנבחרות לא מוותרות על הזכות לשחק בטורניר כדורגל בינלאומי והן מתארגנות בהתאחדויות בינלאומיות המהוות אלטרנטיבה לפיפ"א ובגדול נקראות Non-FIFA.

נבחרות של מדינות שלא זוכות להכרה בינלאומית מצטרפות לעוד 4 סוגי ישויות של נבחרות כדורגל שלא שייכות לפיפ"א:

התאחדות מקומית – נבחרות שמייצגות התאחדות של אזור במדינות השייכות לפיפ"א. התאחדויות אלה מפקחות על הכדורגל המקומי באזורים שלהם והם חלק מהתאחדות לאומית גדולה יותר. דוגמה טובה לכך היא ג'רזי שהחברות בה הן גם חברות בהתאחדות הכדורגל האנגלית. ההתאחדויות האלה שולחת מדי פעם נבחרת שתייצג אותם בטורניר בינלאומיים שלא שייכים לפיפ"א.

פזורה – נבחרת המורכבת מפזורה אתנית. הפזורה יכולה להיות פליטים או קבוצה אתנית שחיה תחת שליטה של כמה מדינות, כמו הצוענים שמפוזרים ברחבי אירופה או הלאפים שחיים בנורבגיה, צפון שבדיה, פינלנד ורוסיה.

מדינות ריבוניות שאינן קשורות לפיפ"א– מיקרונזיה, קיריבטי, איי מרשל, מונקו, נאורו, פלאו, טובאלו, בריטניה והוותיקן אינן קשורות לפיפ"א. בריטניה מיוצגת בפיפ"א דרך ארבע המדינות המרכיבות אותה.

מיעוטים – נבחרות שמורכבות ממיעוטים אתניים במדינה מוכרת כמו המיעוט הכורדי החי בצפון עיראק.

ישויות אלה התאחדו בשנת 2003 תחת ארגון New Federations Board או בקיצור NF-Board שהורכב מנבחרות של מדינות שאינן מוכרות כמדינות ריבוניות ולכן כאמור לא זכאיות להשתייך לפיפ"א. ההתאחדות ארגנה בשנת 2006 ובמקביל למונדיאל של פיפ"א את טורניר הכדורגל הבינלאומי הראשון שלה הנקרא "ויוה" לחברות המרכיבות אותה. אולם, לקראת המונדיאל בברזיל החליטו ב-NF-Board שלא לערוך טורניר במקביל, דבר שהביא להפסקת פעילות הארגון. NF-Board הצליח לארגן חמישה טורנירי ויוה בכל ההיסטוריה שלו, כשהראשונה בטבלת הזכיות עומדת פדניה, חבל ארץ בצפון איטליה הרוצה להקים מדינה עצמאית, עם 3 זכיות, אחריה נבחרת לאפלנד (הנבחרת של הלאפים שהוזכרו מקודם וכן, מכאן הגיע נילס הולגרסון!) עם זכייה אחת וכורדיסטאן העיראקית עם זכייה אחת. כורדיסטאן העיראקית הייתה גם המארחת של טורניר האחרון של הארגון שנערך ב2012.

NF-Board

נבחרת כורדיסטאן העיראקית מניפה את גביע ויוה האחרון ב2012

הואקום שהשאיר NF- Board התמלא דיי מהר וכבר בשנת 2013 קם ארגון חדש בשם CONIFA (Confederation of Independent Football Associations),שלצורך העניין ייקרא כאן כונאפה. הארגון חרט על דגלו להיות ארגון גג עולמי לכל קבוצות הכדורגל מחוץ לפיפ"א: "יש יותר מ-5500 קבוצות אתניות ברחבי העולם ומאות אזורים מבודדים מבחינה ספורטיבית שאין להם גישה לזירה הבינלאומית כדי לשחק כדורגל בינלאומי. CONIFA מזמינה את כל התאחדויות הכדורגל והקבוצות לשחק", כפי שנרשם באתר האינטרנט של הארגון.logo

על רקע ההכנות הגרנדיוזיות למונדיאל של פיפ"א החליטו בכונאפה לארגן את טורניר הכדורגל הבינלאומי הראשון שלהם – "ConIFA World Football Cup". בזמן שסקולארי, יוגי לאב ואחרים הכינו את הסגלים שלהם נפגשו נבחרות הכונאפה באוסטרסונד, שבדיה, לפתיחת הטורניר שנערך בתאריכים 1.6.-8.6, רגע לפני פתיחת המונדיאל המפואר של פיפ"א.

לטורניר ניגשו 12 נבחרות: נבחרת פדניה שכבר מחזיקה ב-3 גביעי ויווה ושאחריו הצעיר של מריו בלוטאלי נכלל בסגל שלה, נבחרת של פליטים מדארפור, כורדיסטאן העיראקית, דרום אוסטיה – חבל בצפון גאורגיה, נגורנו קרבאך – ישות במרכז אזרבייג'ן שהכריזה על עצמאות חד צדדית, האי מאן – אי בין אנגליה ואירלנד, אבחזיה – ישות מדינית שהתנתקה מגאורגיה והכריזה על עצמאות, מחוז ניס – ממוקמות בדרום מזרח צרפת בצמוד לעיר ניס הצרפתית, נבחרת אוקיטאניה שמייצגת אזור היסטורי-תרבותי הכולל חלקים של כמה מדינות: דרום צרפת, מונאקו וחלקים מאיטליה וספרד, נבחרת של הפזורה האשורית, נבחרת טאמיל אילם המייצגת חבל ארץ בצפון סרי לנקה הנלחמת לעצמאותה ונבחרת לאפלנד המארחת.

אחרי שלב בתים ונוקאאוט שבו דארפור ספגה תבוסות עם תוצאות מעולם הכדוריד כמו 0:20 מול פדניה או 0:19 מול דרום אוסטיה, נפגשו בגמר מחוז ניס מול האי מאן. אחרי 120 דקות של 0:0 נגשו שתי הנבחרות לדו קרב פנדלים כשלבסוף ניצחה הנבחרת של ניס בתוצאה 3:5. הטורניר שנשמע דיי שכונתי, אורגן בצורה מופתית, עם אתר אינטרנט דרכו ניתן היה לקנות כרטיסים ולצפות במשחקים. הניצחון של ניס הגיע עד לאוהדי הנבחרת (מסתבר שיש כאלה) שנשארו בבית וצפו ביחד בבעיטות ההכרעה:

מאות אוהדי ניס מחכים לנבחרת בשדה התעופה

הארגון המוצלח של הטורניר הצליח להביא לכונאפה חברים חדשים וכרגע הפדרציה מונה כ-19 התאחדויות. בימים אלה הם שוקדים על אתר אינטרנט חדש ומתחילים לארגן את טורניר הגביע האירופי שייערך בשנה הבאה, כשבנתיים 3 נבחרות הגישו מועמדות לאירוח הטורניר: אבחזיה, נגורנו קרבאך והאי מאן. במקביל להתארגנויות של NF-Board וכונאפה הוקם ארגון גג נוסף בשנת 2009, ה-MFA- Micronational Football Association המונה כיום 24 התאחדויות החברות גם בהתאחדויות יבשתיות הנמצאות תחת הארגון. למרות מספר החברים והרושם של ארגון מקצועי, הניסיון הראשון של MFA להרים טורניר כדורגל בינלאומי ב-2013 כשל והוא כנראה ייערך בקיץ הבא בלונדון. על פי מספר החברים, המיתוג, המבנה והארגון אני מאמין שה-MFA יהיה בעתיד חוד החנית של ארגוני Non-Fifa. 

MFA

כונאפה ארגנו טורניר שבו כולם יוצאים מנצחים, כל הנבחרות שסיימו את דרכן במפעל קיבלו גביע ומדליות. בסיומו של הגמר כאות של כבוד רבים משחקני האי מאן עלו לקבל את מדליית הכסף שלהם עם חולצות של דארפור. זה לא רק בגלל שהשחקנים משתי הנבחרות חברים אלא גם כי השחקנים מהאי עזרו את הכסף הנדרש כדי להטיס את נבחרת דארפור לשבדיה. מבחינת הכדורגל, נראה שהגביע העולמי של כונאפה חיוור מול זה של אחיו הגדול, העשיר והראוותן – פיפ"א, אבל ברמה האנושית ואולי אפילו התרבותית הוא מתגלה כפנינה אמיתית.

אז מי אמר שהוא רוצה להצטרף לנבחרת פזורת אוהבי החומוס?

מצגת זאת דורשת JavaScript.