ארסנל

שחקן חיזוק – נוני גפן, "הכל שבור ורוקד"

"באותה תקופה אני חושב שכולם אהדו את מכבי חיפה וסתם כי הייתי דווקא אז הלכתי עם הפועל". נוני גפן, יוצר הסרט "הכל שבור ורוקד, מספר על חוויות ממשחק האליפות מול בית"ר ("רק לא לקבל מכות מאוהדי בית"ר"), הבלם האהוב של הפועל חיפה שאתם בטח לא זוכרים ("גבוה ואיטי להחריד") ולמה הוא נאלץ להסתובב עם צעיף של הפועל ב"ש? בשחקן חיזוק אני אציג אראיין אמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

16406740_10154405198648995_2817389743659813367_n

נוני גפן (ימין)

מה אתה עושה בימים אלה?

עובד על יציאת הסרט החדש שלי שעכשיו באקרנים "הכל שבור ורוקד".

מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

הפועל חיפה וארסנל.

 נראה שהתמונה פה דורשת הסבר. אתה מופיע בה בכלל עם צעיף של פיורנטינה לצד צעיף הפועל ב"ש.

זה בפסטיבל קולנוע בטורינו. הבחור משמאל, אחד המנהלים של הפסטיבל, בחר את הסרט שלי והוא שרוף של פיורנטינה. הוא ביקש שאביא לו צעיף של הקבוצה שאני אוהד כדי שנחליף. אבל איבדתי את שלי, ואין לקנות בשום מקום צעיף של הפועל חיפה! אתה לא מאמין! כלום! בסוף הבאתי לו של הפועל באר שבע.

איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

האהבה להפועל חיפה התחילה כששיחקתי בנערים ג' של המועדון. באותה תקופה אני חושב שכולם אהדו את מכבי חיפה וסתם כי הייתי דווקא אז הלכתי עם הפועל, ואני גם אוהב את הצבע האדום. המשחק הראשון היה בליגה השנייה נגד מכבי יבנה. כתב ספורט שעבד עם אבא שלי הביא לי שני כרטיסים. בסגל של הפועל חיפה היה את הבלם רפי פור שהיה גבוה ואיטי להחריד. לא יודע למה אבל פשוט נדלקתי והייתי מבסוט עליו. לא נראה לי שיש עוד מישהו שזוכר את השם הזה בארץ. הפועל אגב ניצחו שתיים אפס.

האהבה לארסנל התחילה גם בתקופת נערים ג'. שיחקתי כקשר אחורי אז גילמתי את עצמי כשקשרים האחוריים שעברו בארסנל: עמונאל פטי ופטריק ויירה. איכשהו יצא שגם הם גם צבע אדום. באותה תקופה, בשנות ה-90, הם שיחקו מדהים, כמו ברצלונה לפני ברצלונה.

מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה? 

זידאן, משהו בזה שהוא איטי כמו צב אבל זז בכזאת אלגנטיות. ושילוב של ערסיות וביישנות. היום מין הסתם מסי ורונאלדו. העדפה קטנה למסי אבל לא באמת רלוונטית. הם באמת ספוורטאים מפלנטה אחרת.

 מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הטוב ביותר: הפועל חיפה נגד בית"ר בעונת האליפות. ג'ובאני רוסו מקפיץ בדקה ה-95 מעל קורנפיין.

הרע ביותר: כמעט כל משחק של הפועל. אולי זה היה במכתש הפועל ר"ג נגד הפועל חיפה. אפס אפס המשחק הכי משמים שהיה אי פעם בכדורגל.

 מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

השיא – האליפות בלי ספק. לא אשכח את המשחק נגד בית"ר, ה-2:1. זה היה רגע שכאילו ידענו שניקח את האליפות. הייתה אופוריה משוגעת במגרש. האצטדיון היה דיי מלא. אני זוכר שכולם יצאו מהמגרש בלי החולצות האדומות, עם חולצות שחורות ופנים שבוזות, כדי לא לקבל מכות מאוהדי בית"ר, וברגע שעלינו לאוטובוס התחלנו לחגוג.

השפל – כשרובי שפירא התאבד. זאת היה סופה של תקופה. אחריה התחילו להחליף מאמנים ולמרות שהיו שחקנים טובים שהיו חתומים בכל זאת ירדנו ליגה. לא היה שום מערך ארגוני, הכל קרס, ולא נשארו אוהדים. מאז הפועל חיפה לא התאוששה.

השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

ברור שהייתי רוצה את ערן זהבי. הוא ווינר על. אבל משהו יותר ריאלי הייתי שמח לאיזה גרזן בקישור סטייל גל אלברמן.

את מי הכי כיף לנצח? למה?

מכבי חיפה. דרבי. אין שאלה בכלל.

אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

קשר אחורי. הייתי בגיל 14 קשר אחורי.

האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

לא ממש. רק לגזור ציפורניים. להפוך את הציפיות ולעלות ולרדת במדרגות של הבית 3 פעמים במשך 3 דקות בדיוק.

מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

שאין לה דרך מהנוער עד למעלה. הייתי רוצה שכל הקבוצות ישחקו באותה שיטה.

מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

דודו אוואט, ג'ובאני רוסו, רן בן שמעון, נג'ואן גרייב, טל בנין.

 לסיום, השלם את המשפט: השופט….

תמיד מניאק.

נוני גפן הוא במאי, תסריטאי ושחקן ישראלי. גפן ביים, כתב את התסריט ומשחק בתפקיד הראשי בסרט העצמאי "לא בתל אביב" שיצא בשנת 2012. ב-2017 יצא לאקרנים סרטו "הכל שבור ורוקד", בו שיחק בתפקיד הראשי לצד דודו טסה. הסרט עוקב אחרי דמות בשם נוני, חייל שחזר עם טראומה משירות בעזה וחושב שהוא למעשה בן דודו הקרוי אמנון – שנהרג בקרב. כאמנון הוא מתחיל מסע מוזיקלי לכיבוש במות העיר ולריפוי הנפש הפצועה, למרות שאין לו כישרון מוזיקלי בולט לעין. "הכל שבור ורוקד" מועמד ל-3 פרסי אופיר, מוצג החל מסוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע ובסינמטקים ברחבי הארץ.

מודעות פרסומת

הדרבי האחר של צפון לונדון

למרות שיש 5 קבוצות לונדוניות בפרמייר ליג וכמעט כל שבוע מתקיים דרבי, המפגש היחידי כרגע שראוי לשם הדרבי של לונדון הוא בין ארסנל וטוטנהאם שצמודים אחד לשני בצפון העיר והוקמו על ידי אוכולסיות שונות. גם מבחינה מוסיקלית האמן שצמוד לקבוצה שונה מהיריב שלו שמנגן בצד השני.

הנה כמה דברים שלא בטוח ידעתם על לונדון:
32 רובעים מרכיבים את העיר ויוצרים שטח כולל של 1579 קילומטר רבוע שבו חיים כ7.5 מיליון תושבים. לתושב שמחפש קבוצת כדורגל לאהוד הסיפור לא יהיה קשה במיוחד כי בלונדון ממוקמות 18 קבוצות כדורגל מקצועניות,30 חצי מקצועניות ועוד 80 קבוצות חובבנים מה שהופך אותה לבירת כדורגל עולמית.ריבוי קבוצות באותה העיר הוא המתכון המושלם לריבוי של דרבים, קבוצות שמתחרות על אותו שטח בעיר או קבוצות עם אידיאולוגיה שונה יש בשפע.
דרבי לונדוני ? זה עניין שבשגרה, כמעט כל שבוע קבוצה אחת מלונדון מתחרה מול קבוצה אחרת מהעיר, אבל דרבים אמיתיים בעיר הם הדרבים של קבוצות מרובעים שכנים, ולפעמיים קבוצות שהמרחק בינהם הוא רק 6 קילומטרים כמו בדרבי הצפוני של לונדון.

מפת הקבוצות של לונדון

קבוצת הכדורגל ארסנל שהוקמה על ידי עובדי מפעל הנשק, והתחמושת רויאל ארסנל ב1886, שיחקה 27 שנים בדרום מזרח לונדון, ובינה לבין טוטנהאם לא הייתה שום יריבות מסוימת.
ב1910 כשהקבוצה נכנסה לבעיות כלכליות בגלל המיקום הגאוגרפי הבעייתי שלא הביא מספיק קהלים, הגיע המושיע בשם סר הנרי נוריס. הפתרון היחידי שעלה בדעתו של נוריס כדי שהקבוצה תהיה גם רווחית הוא להעביר אותה לצפון העיר.
בעונת 1913/1914 ארסנל השתכנה בביתה החדש: אצטדיון "הייבורי" שממוקם בשכונת הייבורי, רובע איזלינגטון, 6 קילומטרים מאצטדיון "וויט הארט ליין", האצטדיון של טוטנהאם הוטספר משנת 1899.שינוי המיקום של ארסנל לצפון העיר לא עבר חלק והיא נשרה לליגה השנייה.

"נאים השכנים בעינייך ?", כנראה שהתשובה לזה היא לא. אנשי טוטנהאם לא כל כך אהבו את הרעיון שקבוצה חדשה מגיעה לאיזור שלהם ומתחרה על אותם הקהלים.

היריבות התגברה ב1919 כאשר הוחלט על הגדלת הליגה מ20 קבוצות ל22. צ'לסי שסיימה במקום ה-19 בליגה הבכירה קיבלה את המקום הפנוי הראשון, והמקום השני היה אמור להנתן או לטוטנהאם שסיימה במקום ה20 בליגה הבכירה, או לוולבס או בארנסלי שסיימו במקומות 3-4 בליגה השנייה.
במקום זה החליטה הנהלת הליגה להקפיץ את ארסנל (שסיימה חמישית) מהליגה השנייה ,שהצטרפה למאבק על המקום בליגה הבכירה בטענה שהיא צריכה להיום שם בגלל "השירות הארוך לליגת הכדורגל" (ציטוט מפי נוריס,הבעלים).
המקרה הגביר את הכעס של אוהדי טוטנהאם כלפיי ארסנל ואף נטען שנוריס נתן שוחד ליו"ר מקבוצות אחרות כדי שיצביעו בעד ארסנל, אך הדבר מעולם לא הוכח.

מקימי שתי הקבוצות היו אנשים שונים לחלוטין, את ארסנל הקימו אנשים קשיי יום ממעמד הפועלים מדרום לונדון המבודד, ואת טוטנהאם הוטספר הקימו נערי בית ספר חובבי תרבות (השם הוטספר מיוחס להארי הוטספר, דמות מהמחזה "הנרי הרביעי" של שייקספיר) , ששיחקו קריקט ורצו להקים קבוצת כדורגל בשכונה בה גרו. את אותו השוני אפשר לראות גם בדרבי המוסיקלי בין שתי המועדונים.

הצד האדום

הלהקה שנהייתה לסקס פיסטולס, התחילה את הפעילות שלה ב1972 כששלושה חברים מהתיכון הקימו הרכב שמושפע מכל סצינת המוד שכבשה את אנגליה. רק ב1975 עם הצטרפותו של ג'ון ליידון (ג'וני רוטן) הלהקה עלתה לשלב אחר לגמריי.

הסקס פיסטולס

החברים שחיפשו סולן ערכו אודישנים בחנות הבגדים של המנהל שלהם, מלקולם מקלארן. אל החנות הגיע אדם עם שיער ירוק וסוודר מחורר, ששר את השיר " Eighteen"  של אליס קופר בתור הגיבן מנוטרדאם והתחיל לרקוד בצורה מוזרה. בזמן שחברי הלהקה נקרעו מצחוק, בפנים הם הרגישו שהם מצאו את האיש שיכול לבטא בשירה את המחשבות שלהם- ג'ון ליידון.

הלהקה החלה להופיע במועדונים קטנים ברחבי לונדון, כשהם לא יודעים לנגן וגם לא לכתוב שירים, מה שהראה לעולם שאפשר ליצר מוסיקה בתוך כדי תנועה ואתה לא חייב להיות בוגר של מוסד מוסיקאי כדי לעלות על הבמה. באותם שנים צמחה באנגליה תנועה חדשה, הפאנק אליה השתייכו חברי הסקס פיסטולס. התנועה שסלדה מכל דבר שנחשב שחלק מזרם מרכזי בחברה, השיגה את רוב תשומת הלב הציבורית שלה באמצעים לא שגרתיים ולא מקובלים או באמצעות מחאה חברתית, מה שהפך את הלהקה כאחד מסמלי התנועה. בעקבות ההשתיכות לתנועת הפאנק, המוסיקה שחברי הלהקה עשו כונתה גם היא פאנק- מוסיקה מלוכלכת ומהירה עם נגינה אחידה על הגיטרה, בלי סולואים, ותיפוף מהיר וחזק.

Sex Pistols – God Save The Queen

ג'ון ליידון שהיה הפרצוף של הלהקה, גדל במשפחה של מהגרים מאירלנד בשכונת פינסבורי פארק,ברובע איזלינגטון שבצפון לונדון.  את האהבה שלו לארסנל הוא קיבל על פי עיקרון פשוט שהוא בעצמו אמר בכמה ראיונות, "תמיד לתמוך במקומיים". "אם הייתי גדל בטוטנהאם הייתי נהיה אוהד של טוטנהאם, יש היום אנשים שגרים בכלל בקובנטרי והם אוהדים של ארסנל. אני שגדלתי בבית ממעמד הפועלים זה תמיד היה לתמוך במקומיים" אמר ליידון לפני כמה שבועות.

"תמיד לתמוך במקומיים"

הסקס פיטולס שהתפרקו ב1978 נחשבים עד היום בעיני רבים  לאחד מחלוצים של סגנון הפאנק. שבגלגולים המאוחרים שלו הביאו להקות כמו גרין דיי, אופספרינג ובלינק 182. עם הפירוק של הפיסטולס, עבר ליידון ללוס אנג'לס והקים את הלהקה החדשה שלוPIL  (Public image ltd) שמנגנת מוסיקת פוסט פאנק. לאחרונה אמר ליידון על הכדורגל האמריקאי שזה לא מרגיש כמו כדורגל אמיתי והכל זה עניין של למכור כמה שיותר חולצות.

 כמו כל אוהד של ארסנל גם ליידון מתוסכל בשנים האחרונות מחוסר ההצלחה של התותחנים להכניס תואר חדש לארון התארים שלהם. האשמה לדעתו  נופלת על מדיניות האי רכש של ארסן ואנגר: "אם אני אצא לסיבוב הופעות אני יודע שאני אצטרך לשים כסף על גלגלים חדשים. זה מה שצריך להיות גם עם הקבוצה, צריך שם גלגלים חדשים ואולי אפילו יקרים ונוצצים. השידרוג הוא הכרחי "

 השחקן האהוב על ג'ון ליידון בעונה הנוכחית הוא ג'ק ווילשר, הקשר הצעיר. שלפי דעתו של ליידון נתן הופעה פנטסטית במשחק הראשון מול ברצלונה בליגת האלופות. על בעיית ההגנה של הקבוצה אמר: "יש לנו כמה תותחנים עלובים שם בעורף, יש שם שחקנים שאי אפשר לבטא את השם שלהם". כשנשאל אם הוא מדבר על הבלם הצרפתי סבסטיאן סקילאצ'י ענה בחיוך "זה נשמע כמו מחלת עור".

 ליידון משתדל להגיע לכמה שיותר משחקים שהוא יכול, במיוחד לחשובים שבינהם. בפעם האחרונה הוא נצפה במשחק גמר הגביע מול ברמינגהאם (שבו ארסנל הפסידה 1:2) יושב ביציע הרגיל, "אני תמיד יושב עם ההמונים. אני עם האנשים הנכונים ולא אי שם בתאי הסלבס".

ליידון עם האנשים הנכונים מול ברמינגהאם

ג'ון ליידון על אצטדיון האמירויות

הצד הלבן-כחול

 סוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90 המועדונים באנגליה מתמלאים באקסטזי, מוסיקת דאנס וצבעים זרחניים- סצינת הרייב כובשת את האי הבריטי. על הסצינה הזאת גדלו ג'ימי ריינולס, סיימון טיילור וג'יימס ריגטון שלושת חברי להקת הקלקסונז שהביאו ב2006 את הניו רייב.

הקלקסונז

השלישייה הכירה בלונדון ועברה לגור ביחד באזור "ניו קרוס" שבדרום מזרח לונדון. אזור עם היסטוריה של סצינת מוסיקאים עשירה שכוללת את בלר, בלוק פארטי, וארט ברוט.

הסינגל הראשון של הלהקה, Gravitys Rainbow, יצא בשנת  2006 תחת חברת התקליטים העצמאית "אנגולר רקורדס". אותה חברת תקליטים שיצרה את המושג "ניו רייב" רק כדי לקדם את הופעות הלהקה. אותו סינגל גרם להתעניינות מצד סטיב למארק,שדרן ודיג'י מוערך באנגליה שקידם אותם והבקשות להופעות התחילו להגיע.

 הלהקה משלבת רוק אלטרנטיבי עם מקצבים אלקטרונים ושמה דגש גם על המראה שלה. היא זו שהחזירה את הבגדים עם הצבעים הזרחניים והסטייקלייטים של סצינת הרייב משנות ה-90 של מנצ'סטר בחזרה לאופנה. "זה פשוט בדיחה שיצא מכלל שליטה. כל הרעיון מאחורי ניו רייב היה רק לעצבן את המדיה שתדבר על משהו שלא באמת קיים, רק בשביל שישעשע אותנו", אמרו חברי הלהקה בשנת 2007.

 האלבום הראשון שלהם,Myths of the Near Future, שיצא ב2007 זיכה אותם בפרס מרקיורי ודורג במקום השני במצעד האלבומים הבריטי. בתוכו נכללו השירים:Golden Skans  והקאבר Its Not Over Yet ללהקת גרייס משנות -90, שהפכו ללהיטים מטורפים ברגע שיצאו. רגע הפריצה הגדול הגיע והלהקה התחילה לתת הופעות בפסטיבלים הגדולים.

Klaxons – It's Not Over Yet

3 שנים של הופעות מסביב לעולם והלהקה הוציאה את האלבום השני שלה ב2010, Surfing the Void. באלבום השני הלהקה זנחה קצת את "הניו רייב" והלכה לכיוונים יותר חדשים. רק הסינגל, Echoes, מזכיר בקצת את מה שחברי הלהקה עשתה באלבום הראשון, כשכל שאר האלבום נשמע לא עקבי עם נגיעות של פרוגרסיב מאטל. אומנם האלבום לא הצליח כמו הראשון אבל עדיין הצליח לספק להם עוד כמה חודשים של פרנסה עם סיבוב הופעות חדש.

Klaxons – Echoes

ג'יימס ריגטון (שירה והקלידים) נולד בעיר סטרטפורד-אפון-אבון, שבמחוז ווריקשייר (מערבית ללונדון), מהווה לאנטי תזה המושלמת מול הדברים של ג'ון ליידון שאמר "תמיד לתמוך במקומיים". במקום לאהוד קבוצות מקומיות הוא העדיף ללכת עם טוטנהאם שממוקמת במחוז אחר, ובעיר אחרת. הסיבה ? "בעיקרון זה בגלל אמא שלי. היא במקור מלונדון, אז אני לא חושב שהייתה לי בכלל בחירה. היא לקחה אותי למשחק הראשון שלי – משחק חוץ בקובנטרי. כשהיה לנו את גארי לינקר ופול גאסקוין. אחרי המשחק ההוא נקשרתי לקבוצה".

בגיל 12 ריגטון התחיל לשחק כדורגל בקבוצת הילדים של לסטר סיטי. הבעיה היחידה הייתה שהוא התעקש להגיע לאימונים של הקבוצה עם חולצה של טוטנהאם "הייתי שחקן דיי טוב וחלמתי שיקחו אותי לספרס. יום אחד אבא שלי אמר לי שאני צריך להפסיק ללבוש את החולצה של טוטנהאם לאימונים בגלל שזה כנראה מעצבן את המועדון. בראייה לאחור הוא צדק – אחרי כמה שבועות הם הפסיקו לתת לי לשחק."

גיימס ריגטון, "חלמתי שייקחו אותי לספרס"

גיימס ריגטון, "חלמתי שייקחו אותי לספרס"

אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי אוהד טוטנהאם בשנים האחרונות היה הניצחון 1:5 על היריבה השנואה ארסנל ב2008 בחצי גמר גביע הליגה, ניצחון שהגיע אחרי 9 שנים. ריגטון לא פספס את האירוע ובסיום אמר "כבר הרבה זמן שלא ניצחנו את ארסנל, ועכשיו לעשות את זה בכזה סטייל זה כמעט כמו ההרגשה בלזכות בפרס מרקורי !"

ריגטון כחבר להקה שהשם וכמה מהשירים שלה מגיעים מתוך יצירה ספרותית ממשיך את המורשת של טוטנהאם שהוקמה על ידי חובבי תרבות מהמעמד הבינוני."כשאני על הבמה אני מנסה לא לחשוב על כדורגל. אם פתאום תחשוב על ג'רמיין דפו מפספס איזה בעיטה אז אפשר להתבלבל ולשכוח את המילים של השיר".

אלו היו הציפיות של ג'יימס ריגטון בתחילת העונה מטוטנהאם:

"הדבר הכי חשוב לי זה שנגיע לשלב הבתים בליגת האלופות. מבחינת ליגה זה יהיה מצוין אם נגיע להיות שוב בין ארבע הראשונות, רק שזה יהיה נורא קשה העונה. השנה הזאת בכללל הולכת להיות פנטסטית. הכל יכול לקרות בה, ברצינות. אני יכול לראות אותנו מסיימים בין המקום הראשון לשישי. זה לא יפתיע אותי אם נזכה באליפות בסוף, זה יכול להיות חלומי".

 אז על שלב הבתים בליגת האלופות הוא יכול לעשות וי, אבל את חלום האליפות הוא יצטרך להשאיר לעונה הבאה. הספרס נמצאים כרגע במקום החמישי ואם הוא רוצה להמשיך לראות את הקבוצה שלו בצמרת הוא צריך לקוות שהיא קודם כל תנצח את השכנה ממול, ארסנל.

ג'יימס רינגטון על המאמן הארי ראדנפ, ועל מה עדיף פרס בריט או זכייה באלופות ?

 

שחקן חיזוק – הסופר אסף גברון

הסופר אסף גברון מדבר על האהדה שלו לתותחנים מלונדון ואיזה שחקן של ארסנל מזכיר לו את מלמיליאן. בשחקן חיזוק אני אציג שאלון עם 10 שאלות קבועות לאמנים/מוסיקאים/סופרים על האהדה לקבוצת הכדורגל שלהם.

1. מה אתה עושה בימים אלה ?

אני נמצא בקליפורניה לחודשיים, מלמד במחלקה לספרות באוניברסיטת צ'פמן באורנג'. במקביל אני באמצע עבודה על רומן חדש.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס ?

הקבוצה היחידה שאני באמת עוקב אחריה והולך לראות כשאני יכול היא ארסנל. בילדותי אהדתי את בית"ר ירושלים אבל זה עבר לי.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה ?

בקיץ 1980, בגיל 11, אבא שלי (שהוא צפון-לונדוני מלידה) לקח אותי להייבורי למשחק נגד סאות’המפטון. נגמר 1-1. את הגול לסאות’המפטון כבש קווין קיגן. מאז אני ארסנל. יא אללה, 31 שנה. מתוכם אני מעריך שיצא לי לראות משחקים בכ-20 עונות. בחלק מהעונות האלה הרבה משחקים.

4. רגע השיא שלך עם הקבוצה ?

הייתי בגמר גביע הליגה בוומבלי ב-92 או 93 והייתי בלונדון (לא בוומבלי) בדאבל האחרון, אבל אני חושב שהרגעים הכי גדולים היו של גולים, ביציע העמידה הצפוני, לפני שביטלו את יציעי העמידה. זה היה טירוף. ראיתי הרבה משחקים מהיציע הזה בעונת 86/87, לפני הצבא. זכור לי במיוחד 4-0 על ליברפול עם שניים של אנדרס לימפר. וכמובן שחקנים גדולים ויצירתיים – צ'רלי ניקולס, דיוויק רוקאסל, הנרי, ברגקמפ, פברגס.

5. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה) ? למה ?

דיוויד רוקאסל. הוא פשוט היה קשר ענק. כמי שגדל על אורי מלמיליאן, מצאתי הרבה דמיון. אבל לכל דור יש את השחקן שלו. העונה ג'ק ווילשר נפלא. וגם נסרי כמובן.

6. רגע השפל שלך עם הקבוצה ?

בעונות האחרונות יש הרבה כאלו. נראה שארסנל לא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. מה שטראגי הוא שבזמן שאני כותב את זה (תחילת מרץ 2011), יש לי עדיין תקווה לאליפות. זה הולך להיות עצוב.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם ?

השחקן הבא שאף אחד לא שמע עליו שוונגר יגלה.

8. את מי הכי כיף לנצח ? למה ?

מנצ'סטר יונייטד. כי אני לא סובל אותם.

9. קללה שאתה הכי אוהב לפזר במגרש ?

זה לא משהו שראוי להעלות על הדף.

10. השלם את המשפט: השופט….

שוגה

אסף גברון הוא סופר, מתרגם, ויוצר מוזיקלי. בין ספריו שיצאו אפשר למצוא את "אייס" , "תנין פיגוע", ו"הידרומניה" שזכה בפרס גפן 2009. קטע מתוך הספר "הידרומניה" ניתן לקרוא כאן.

חוץ מכתיבה הוא גם חלק מההרכב המוסיקלי "הפה והטלפיים" שמורכב מפליטי "נושאי המגבעת" – MySpace הפה והטלפיים.

הפה והטלפיים – שיר סיום

עזבו אותי מהסכם שלום… יש משחק ! – חלק ב'

אנחנו מכירים אותם לבושים בחליפות ונושאים נאומים מייגעים עם קלישאות פוליטיות בלתי נגמרות, אבל גם מנהיגי העולם משאירים להם קצת זמן פנוי לראות מה קורה עם הקבוצה שאיתה גדלו. חלק ב' בסדרת הכתבות.

עזבו אותי מהסכם שלום… יש משחק ! – חלק א'

דיוויד קמרון ,ראש ממשלת אנגליה, ואסטון וילה

באנגליה כולם אוהבים כדורגל. מההומלס שמסתובב במזרח לונדון ואוסף פאונד כדי לעודד  את ווסטהאם ועד ראש הממשלה שיושב לו בנוח בוילה פארק ומעודד את אסטון וילה, ככה זה במולדת הכדורגל.

דיוויד קמרון משחק אותה מסי

קמרון הלך למשחק הראשון שלו בוילה פארק, ברמינגהאם, כשהיה בן 13 עם הדוד שלו, וויליאם דאגלס, שהיה נשיא אסטון וילה בשנות ה-70. מאז כשראה בפעם הראשונה את הוילה משחקים הוא נדבק באהדה לקבוצה. אחת ההתבטאויות האחרונות שלו בנוגע לקבוצה היה בקיץ 2010 כשהמאמן מרטין אוניל החליט להתפטר מהקבוצה "אני מאוד מאוכזב מזה שהמאמן עוזב כי מרטין אוניל עשה עבודה מצוינת בקבוצה. אני מקווה שימצאו לו מחליף ראוי".

המחליף, ז'ראר הוייה הצרפתי, נראה בנתיים לא כל כך ראוי למרות תקציבים שהוא מקבל מהבעלים האמריקאי שהגיע ב2006 ונתן לאוהדים תקוות לעתיד. כיום לקבוצה יש סגל שחקנים שכולל את החלוצים דארן בנט ואמיל הסקי המושמץ, הקשר הבולגרי סטיליאן פטרוב, והקשר נייג'ל ראו קוקר ועם שחקנים כאלה היא ניצבת במקום ה-14 ורחוקה מאוד מהמפעלים האירופיים.

הקבוצה מברמינגהאם ידעה ימים טובים יותר בשנות ה-80 דווקא בתקופה שבה מרגרט טאצ'ר הייתה ראש הממשלה ואנגליה כולה הייתה במשבר כלכלי. ב1981 וילה זכו באליפות הליגה ושנה לאחר מכן ניצחו את באיירן מינכן בגביע אירופה לאלופות. על התקופה הגרועה של אסטון וילה השנה קמרון התלוצץ ואמר "אני מקווה שזה שלוילה הולך גרוע זה סימן שהמצב הכלכלי הולך להשתפר", כי בכל זאת ראש ממשלה צריך לדאוג לאזרחים שלו.

קמרון מבקר בבית ספר יסודי ובין היתר מדגיש שהוא אוהד של וילה

אוסאמה בן לאדן,מנהיג אל-קעידה, וארסנל

הסיפור של בן לאדן וארסנל מתחיל ב1994 כשעוד היה בתחילת דרכו ב"קריירת" הטרור, חלק מתפקידו היה להסתובב בעולם במטרה לאסוף תרומות לארגוני הטרור.אחת הנסיעות כללה 3 חודשים בלונדון.  בספר הביוגרפי "בן לאדן: מאחורי מסכת הטרור" (נכתב על ידי אדם רובינסון ויצא לאור בנובמבר 2001) המדבר על חייו הפרטיים של הטרוריסט מספר 1 , נרשמו מספר שורות שמקשרות אותו לתותחנים מלונדון.

תחילת שנות ה-90 לא היו השנים המוצלחות של ארסנל בין היתר הם עפו מגביע אירופה לאלופות עוד לפני שלב הבתים וסיימו במקום ה10 כשהבקיעו 40 שערים. בעונת 92/93 הקבוצה זכתה בדאבל של גביע ה-FA וגביע הליגה, ובעונת 93/94 היא זכתה בגביע המחזיקות – וכאן נכנס בן לאדן לתמונה. לפי הספר (ובחיזוקים מצד יוסף בודנסקי, הביוגרף של בן לאדן) נצפה בן לאדן מגיע למשחקים של הקבוצה בהייבורי, ויושב ביציע השעון במסגרת המשחקים של גביע המחזיקות מול טורינו ופריס סאן ז'רמן. כמי שתמיד אהב כדורגל הוא כנראה נדהם מאווירת הכדורגל בהייבורי שמעולם לא חווה, בנוסף רשום שבסיום אחד המשחקים הוא הגיע לחנות המזכרות וקנה לבן שלו עבדאללה חולצה למזכרת.

כשהאוהדים של ארסנל שמעו את הידיעה אפשר היה לצפות שהם יקבלו אותה בסלידה ובדאגה אבל לא ככה היה. " המחשבה שבן לאדן התחכח עם אוהדי ארסנל, גורמת לנו להאמין שיותר סביר שצפון לונדון לא תהיה מטרה בשבילו", זה מה שנרשם בזמנו באתר האוהדים Arseweb. ואם זה לא מספיק הם גם רשמו לכבוד הנושא שיר אוהדים מיוחד:

"He's hiding near Kabul/ He loves the Arsenal/ Osama Oh oh oh oh"

מה שנשאר לעשות זה רק לנסות לדמיין את בן לאדן יושב במערה בגבעות של אפגניסטן ומקבל את הדיווח שארסנל שלו עפה מליגת האלופות.

יש מצב שבין הקלאצ' לקוראן הוא מחזיק צעיף של ארסנל ?

סטיבן הארפר, ראש ממשלת קנדה, וטורנטו מייפל ליפס

הארפר, ראש ממשלת קנדה משנת 2006, גדל, למד וגר בטורנטו ועדיין מנסה להכחיש את אהדתו לקבוצת ההוקי המקומית "טורנטו מייפל ליפס". מדי פעם עדשת המצלמה מצליחה לקלוט אותו מגיע למשחקים של הקבוצה אבל בכדי שלא "יאשימו" אותו שהוא אוהד של הקבוצה הוא נוטה מדי פעם לאזן את זה וללכת גם למשחקים של קבוצות אחרות. הארפר נחשב במדינה שלו כחובב הוקי מושבע שמדי פעם אף עולה לתוכניות ספורט ונותן את דעתו על משחקים שהיו. עוד לפני שהיה לראש ממשלה הוא תכנן לרשום ספר על האהבה שלו להוקי דבר שבסוף לא יצא לפועל.

הארפר והבן במשחק של טורנטו מייפל ליפס

בעונת 2007 חובבי ההוקי בקנדה מצאו סוף סוף את ההוכחה שתדביק את החותמת על המצח של ראש הממשלה שלהם באהדתו לקבוצה הכחולה מטורנטו. באחד משידורי הטלוויזיה של טורנטו מייפל ליפס נראה הארפר מריע לקבוצה ומרים את הידיים למעלה (בצורה שלא מתאימה לפוליטיקאי), ובנוסף ראו גם את הילד שלו עם מדי הקבוצה. ועדיין אחרי התקרית הזאת הוא מנסה להשאר נייטרלי ולא מודה שהוא אוהד את המייפל ליפס. אולי הסיבה היא הבושה בלהיות מזוהה עם הקבוצה הזאת שכבר 44 שנים (!!)  לא זוכים בתואר, וזה לא שאין לה כבר כמה בארון הגביעים, ליתר דיוק יש לה 13.

טורנטו מייפל לייפס הוקמה בשנת 1917 והיא בין 6 הקבוצות המקוריות שהקימו את הNHL (ליגת ההוקי הלאומית).  תור הזהב שלה היה בשנות ה-60 כשהיא זכתה ב4 גביעים ברצף משנת 1962-1964. בעונת ההוקי הנוכחית הקבוצה ממוקמת כרגע במקום ה10 בליגה האזורית שלה, אבל יש לה עוד זמן לשפר את זה כי הליגה נפתחה לא מזמן ועד היום הקבוצה שיחקה רק 10 משחקים מתוך 82, אולי העונה היא תצליח סוף סוף להשתחל לפלייאוף ואז נראה את הארפר מדבר על הקבוצה שלו מטורנטו.

ההוכחה שהארפר אוהד מייפל ליפס