בלומפילד

שחקן חיזוק – ניתאי גבירץ, "אל תשכחי אותי"

"רגע השיא עם הפועל מבחינתי היה במילאנו. אמנם הפסדנו, אבל פוצצנו את היציעים בסן סירו. הלב התרחב רק מלראות בלייב את העמודים המעוגלים המפורסמים של הסן סירו ולקלוט שאנחנו לגיטימיים". ניתאי גבירץ המגלם את אחד משני התפקידים הראשיים בסרט "אל תשכחי אותי",  מספר על האהדה להפועל ת"א, מגלה מי הקבוצה הכי מלהיבה שאי פעם הייתה בישראל, כלפי איזה שחקן ישראלי יש לו אובססיה, מה ערער אותו אחרי הזכייה בגביע ב-1999 ואת מי יותר כיף לנצח, מכבי או בית"ר.

מה אתה עושה בימים אלה?

בימים אלו ממש עלה לאקרנים הסרט "אל תשכחי אותי", בו אני משחק ואחראי גם על כתיבת התסריט. הסרט מספר על מפגש מקרי בין שתי דמויות מאוד שונות, שמוצאות הבנה, נחמה ואולי גם אהבה האחד בשניה.

אני משחק את ניל, מוסיקאי קלאסי, חצי הולנדי וחצי ישראלי, וכמובן אוהד אייאקס "סופר יודן!" אמסטרדם, שהתמוטט נפשית בזמן לימודי מוסיקה בהולנד וחזר לארץ כדי להשתקם. כשניל פוגש את תום (מון שביט), בחורה צעירה שמאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, הוא עוזר לה לברוח מהמחלקה, והשניים יוצאים להרפתקאה לילית שבה הם חושפים אחד כלפי השניה את החלומות והתשוקות שקיימות בהם, מול חברה נורמטיבית (לכאורה) שמתעקשת להגדיר אותם, ולנסות כל הזמן להפריד בין ה"מתפקד" וה"חולה".

11באנר אתר - אל שתכחי אותי.jpg

הסרט נוצר בעבודה משותפת עם הבמאי והמנג'ר הכריזמטי רם נהרי ("אהבה זה כואב", אמא'לה", "ככה זה"), הנוטה לצאת מתחומי האזור הטכני, להתפרץ לתוך המגרש באיבוד עשתונות חינני, לחמם את כל הספסל מהדקה החמישית ולזרוק נעליים לכל עבר במחצית, אך כולנו נילחם בשבילו עד המוות, ובשיתוף פעולה מלא עם השחקנית והחלוצה הראשית שלצדי, מון שביט, היודעת להריח שערים מכל מצב ובכל סצנה, ולרוץ לאוהדים מאחורי השער ולשאול אותם בחיוך הכובש שלה, "איך זה מרגיש לכם כשאתם מסיימים שק של גרעינים בעשר דקות? סתם, כאילו, באמת, תנסו לתאר לי לשנייה איך הגוף שלכם מרגיש, יש לכם מין ריח אחר באף?". האוהדים מצידם שרים לה כבר מהחימום, "מון שביטטטט, אל תשכחי אותיייי".

מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

הפועל ת"א… לשמחתי… לצערי… ולשמחתי. ולצערי….

איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

הפועל זה מהמשפחה, בעיקר מצד משפחת אמא שלי. סבא שלי, שמואל "פיסקה" פירסטנברג, חי את כל חייו בין הקיבוץ ובין העיר הגדולה, מייסד "צוותא" ומפיק שיתופי פעולה ושיח פוליטי דרך אמנות, כתיבה ויצירה.

סבא פיסקה מעולם לא היה מאוד בעניין של כדורגל, אבל היה בעניין של זהות ומסורת חברתית, כך שהיה ברור שאנחנו אדומים. בתחילת שנות ה-90 הפועל הייתה פח. מכבי חיפה של גיורא שפיגל לעומתה, הייתה הקבוצה הכי מלהיבה שתהיה כנראה בישראל אי פעם. למדתי להפריד בין אהדה לשחקנים עצמם לבין מועדון.

הזהות עם הפועל תמיד הייתה, זה היה משהו של ערכים ומשפחה. מצד שני, הייתי מעריץ שרוף מוחלט של ראובן עטר, ברקו, אפילו קנדאורוב. אח"כ גיליתי גם את טל בנין וזה נהפך לאובססיה.

המשחק הראשון בחיי כאוהד היה באצטדיון ר"ג, עונת 94/93, משחק העונה בין מכבי חיפה למכבי ת"א. בן זוגה של אמי דאז, לקח אותי ואת בנו (לשער 11 של חיפה כמובן) כדי לראות בלייב את הקבוצה שהייתי רואה בטלוויזיה. לא ראיתי הרבה, הייתי מאוד קטן בגודל, אבל אני כן זוכר את הדקה הראשונה שאלון מזרחי נגח באיציק זוהר והורחק.

זיכרון חזק שלי, כמו רבים מבני דורי שנכנסו פה עם החולצה האדומה לצרה ואין יציאה, הוא מעונת 98/97, שזכורה לעד כ"עונת השרוכים". תם עידן האפרוריות של סיני וההסתדרות. הכל הרגיש חדש, הכל היה יותר אדום עם "כתר" פלסטיק ומויישיק תאומים וכמובן שלום תקוה.

מאותו רגע, הלכתי לכל משחק, בית וחוץ, במשך שנים. לעיתים הייתי גם על הדשא כנער כדורים כ"צ'ופר" ממחלקת הנוער (ולמי שלא יודע, הנה עובדה על נערי כדורים, לפחות אלו של הניינטיז: הם הראשונים שמגיעים למגרש בשמש הקופחת של הצהריים, מתפצלים לפי הוראות ועוברים ביציעים לאסוף זבל שהצטבר מהמשחק של שבוע שעבר. כשהקהל מתחיל להיכנס, הם יורדים למטה ומחכים בדריכות ליד הקווים שיעוף כדור מעל השלט. החלום היה ששביט אלימלך יסמן לך "לאט, לאט, רגוע" ולא להחזיר מהר את הכדור. אח"כ מחכים לשידור החוזר בטלוויזיה ומנסים לאתר את עצמנו שם בקטן).

הייתה לי זהות אדירה תמיד עם האנדרדוג, וההצלחה של הפועל הייתה הזויה ומרגשת. ככל שהאנדרדוגיות נעלמה והפועל החלה להתבסס כמועדון חזק, קצת הלכה לי גאוות היחידה שהרגשתי. לאט לאט התחלתי לאבד עניין. אבל אני אדום. מעולם לא הייתה פה שאלה.

מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה? 

אני חייב לדבר במונחים של מקסימום עד אמצע שנות ה-2000… טל בנין היה מבחינתי סמל, לכל דבר, פשוט בחרתי בו ונשארתי נאמן. רציתי להיות הוא. מקצוען, עדין וחזק. הייתי גונב ממנו גינונים שהביא מאיטליה. בחימום במשחקים של שמשון, כשכולם התחילו להוציא כדורים ולעשות שכונה, הייתי הולך ליד הקרן ועושה סטארטים על 10 מטר עם עצמי ומנסה להיות לבד רגע ולהתפקס, כי ככה טל היה עושה בחימום של הנבחרת, בדיוק מתחת לשער  4 בר"ג שם הייתי יושב ומסתכל עליו.

tal-banin-89dc274a-8976-44d3-9334-d2ea16acc38-resize-750.jpeg

"הייתי גונב ממנו גינונים שהביא מאיטליה"

לצערי, נולדתי ימני ברגל הייתי קצת יותר גבוה מטל בנין והספרה 7 לא ישבה לי טוב על הגב… לכן הייתי חייב לאמץ דמות שיותר מתאימה לסגנון המשחק שלי, וכך נכנס לחיי רוי קין האגדי. התחלתי לעשות גלאח בראש וללבוש את הספרה 16 שהסתדרה עלי בול, לעמוד באמצע ולפרק את עושי המשחק של היריבות בגוף זקוף, ואם זיהיתי שטח מת באזור ה-25 מטר, הייתי מוודא שיש סגירה ונכנס למסדרון שנוצר כדי להפגיז לשער כדורים שחוזרים מהבלם.

 מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הטוב הוא הפועל נגד צ'לסי בבלומפילד… אלוהים שיעזור. לא ייאמן. הווינריות של יוסי אבוקסיס, שטס אחרי הפנדל של גרשון בדקה ה-89 כדי להוציא את הכדור מהרשת, משך את כולם בחולצות חזרה לאמצע, ואז לקח כדור על ה-30 ושם לקלצ'נקו על הראש את ה-0:2 בדקה ה-95. זה מאוד מאוד מרגש אותי. דקות מדהימות בחיים. אח"כ נסעתי עם בעלה של אחותי, אמיר שור, לראות את סיום הקמפיין האירופאי במילאנו. מרגש בפני עצמו…

 

המשחק הרע היה ללא ספק השפלת ה-0:5 של הנבחרת מול דנמרק בפלייאוף. משהו היה שם לא נכון הרי מהתחלה, שלמה שינה מערך ועלה עם עמיר תורג'מן לבד בחוד, ובשריקת הפתיחה מי שהוציא איתו את הכדור מנקודת האמצע היה טל בנין, קשר אחורי! באותו רגע קלטתי שיש רווחים מטורפים. טל עצמו רץ בין שטחים מטורפים כדי לסגור את האלכסון והמערך היה ביזיון. זה היה משפיל ומעיק.

 מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

רגע השיא עם הפועל מבחינתי היה במילאנו. אמנם הפסדנו, אבל פוצצנו את היציעים בסן סירו. הלב התרחב רק מלראות בלייב את העמודים המעוגלים המפורסמים של הסן סירו ולקלוט שאנחנו לגיטימיים. רבע גמר אופ"א. שמעון גרשון רדף אחרי אינזאגי, בסדר, היה מה שהיה. היה הכי מרגש.

רגע השפל הוא דווקא מהעולם שלי ככדורגלן בשמשון ת"א. רדפנו כל העונה אחרי הכח רמת גן ראש בראש, שבוע לקראת משחק העונה שיקבע את העלייה לליגה הראשונה בנערים ג'. התארגנו לקראת משחק החוץ נגד בית"ר חולון, קבוצת תחתית אומללה. המאמן שלנו דאז, זאביק גונטרסקי, החליט לשנות מערך ולעלות עם 3 חלוצים, לתת להם בראש ולהגדיל הפרש שערים.

הגענו למגרש בוץ עם צמחייה פראית שגדלה בכל מיני מקומות, אם אני לא טועה היה עץ על נקודת הקרן. הרגשתי כמו טל בנין במשחק של הנבחרת מול דנמרק. ניסיתי לסגור שטחים אדירים, היה ברדק, השוער שלהם הוציא לי וולה לחיבורים מכדור שחזר מקרן. לא הצלחנו לעשות כלום. נשברנו. הפסדנו 1:0 שלא אשכח. כנראה המשחק שהרג את העונה המאושרת בחיי.

השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

כפי שציינתי, די הפסקתי לעקוב אז זה לא יהיה רציני מספיק מצידי… מכיוון שהלב שלי נותר אי שם בנערות, אז הייתי שמח לראות את דאבור רופניק חוזר להפועל. אמנם הוא איבד את מקומו בזמנו לדניס אונישנקו שהיה מהיר יותר, אבל מהקצת שיוצא לי לראות, הכדורגל המקומי הלך ונעשה מאוד איטי מאז תחילת שנות ה-2000, אז אני יכול לראות את דאבור משתלב כיום, עם הקרחת והספרה 8 על הגב, מזיז כדורים מצד לצד ונותן את הלב.

את מי הכי כיף לנצח? למה?

שאלת מיליון הדולר. בית"ר או מכבי?

אמנם מכבי מסמלים מבחינתי מין זחיחות חסרת הומור ויצירתיות, ויש לי בגדול כל סיבה לתעב אותם, אבל תמיד היו חיוורים מדי בכדי לייצר גועל מוחלט מבחינתי… זה מועדון שתמיד התקשיתי להגדיר, מעבר למחויבות הבסיסית כ"שונא" בגלל היריבות העירונית עם הפועל.

בוא נגיד שבמשחקים של מכבי מול בית"ר, תמיד העדפתי את מכבי, תוך כדי שלא ידעתי איך להתייחס לסיטואציה.

את בית"ר ירושלים מבחינתי, לא צריך אפילו לנסות להגדיר ולא בא לי לחשוב עליהם. זה מדבר בעד עצמו. לנצח את בית"ר, ובמיוחד בטדי, זה תמיד משהו מיוחד במיוחד.

אני כן רוצה להרים פה לבית"ר נורדיה (ולחברי המוסיקאי שי נובלמן). הם עושים משהו מגניב, מיוחד ובטח לא קל, ומקיימים קבוצת אוהדים מעורבת שמייצגת את הערכים שלהם, ומרגישים שהיא מכבדת את המסורת שעליה גדלו כבני אדם, במשפחות אוהדות בית"ר.

מגיל צעיר הבנתי שכדורגלן זה מקצוע, ולא אשייך את השחקנים עצמם אל הבוז לקבוצה זו או אחרת. מעולם לא שנאתי את האינדיבידואל, בין אם זה שמוליק לוי ואוחנה שהם סמלים של בית"ר, או שמעון גרשון שעבר לשם וחבריי ראו בו כבוגד. לכדורגלן יש מעט שנים להרוויח כסף, מהחלום שלו, שהשקיע והזיע בו יותר שעות מרוב מי שאני מכיר ועבר כל כך הרבה השפלות, ובטח בארץ. אנשים באים לעבוד, יאללה, למי אכפת… הרי תמיד יבוא ילד אחר במקומם וייכנס לנעליים שלהם. זה הכדורגל בעצם.

בגמר הגביע מול בית"ר בשנת 1999, אחרי הארכה וניצחון להפועל בפנדלים ותואר ראשון עבורנו ילדי דור המדבר של בלומפילד בניינטיז, יצאנו באופוריה החוצה משער 1 ברמת גן ומתחת לגשר שעליו הלכנו מאושרים בדיוק יצא מחדרי ההלבשה ביחד עם חבריו יוסי אבוקסיס, אז עדיין בצהוב, בדרך לחתונתו שכזכור נערכה באותו הערב. הוא היה לבוש בחליפת חתן ונראה מותש ונרגש. כשהם התחילו להיכנס לרכב ולנסוע לחתונה, אוהד הפועל שעמד קרוב אלי ירק עליו מוחטה שפגעה בדיוק בחליפה. אני זוכר שבתור נער זה מאוד ערער אותי ולפתע הרגשתי מבוכה קשה ועצב כלפי אותו שחקן, כשרק רבע שעה קודם לכן קיללתי אותו ואת ארוסתו שמרית ביחד עם כולם. זה רגע שאני זוכר היטב.

אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

קשר אחורי. חזק, אחראי, טקטי, כזה של 4 שערים בעונה, אבל קבוע בהרכב. תמיד הייתי קשר אחורי, כשחקן קולנוע וכשחקן כדורגל. מקבוצת הילדים של הפועל ת"א שאימן תומר קשטן ועד לסיום הקריירה בקבוצת הנוער של בית"ר שמשון ת"א אותה אימן ג'ורג' בורבה, חלוץ העבר המיתולוגי שאפילו נכלל בסגל נבחרת ישראל במונדיאל ההיסטורי שלנו ב-1970.

כשג'ורג' העניק לי את פרס השחקן המצטיין בעונה, בברביקיו השנתי על הדשא, כשכולם לובשים את מיטב המותגים שהוריהם רכשו להם (לי קופר ודיזל), תוך כדי שבירך אותי אמר "הוא מטריף אותי זה. כל פעם שאני בא לצעוק עליו, הוא כבר מרים אלי את היד בתנועה של "טעות שלי, תירגע! אבל אני מאמין שייצא שחקן".

קיצר, שחקן יצאתי, אבל לא כפי שהתכוון הבורבה…

תוך כדי שנות הכדורגל הסתרתי מהם חלק שכנראה היה חזק ממני, ולא היה להם מושג שבעוד שחצי ממני משחק דמות בחיים, מולם, של קשר אחורי קשוח בקבוצה עצמה, באותו הזמן, החצי השני שבי כבר היה מצטלם לסרטים בטייפ קאסט של נער "רגיש ואובדני". התפדחתי לספר שאני חותך מהקבוצה לחודש צילומים עבור תפקיד בסרטו של ניר ברגמן "כנפיים שבורות", ולכן טענתי שאני עושה הפסקה כדי להתרכז בלימודים (כשאף אחד לא שם לב לעובדה המאוד פעוטה שעזבתי את בית הספר עוד בגיל 15). לאחר מכן כבר שקעתי עמוק לתוך "חיידק המשחק", אבל לא זה שעל המגרש. אז לחזור אחורה כבר לא יכולתי, והיתר היסטוריה כמו שאומרים.

האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

נכונה הקלישאה על אוהדי הפועל, שגם כשהם רואים שידור חוזר למשחק שבו ניצחו אז הם עדיין מפחדים להפסיד. אני בעיקר מצפה לגרוע ביותר, ומשם יש רק להיות מופתע לטובה.

מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

השורש המוחדר בנו כילדים, אוהדי הפועל, הוא שאנחנו לוזרים, חכמולוגים ומתנשאים. יעני רכים כאלה לעומת שאר הקבוצות הגדולות. אני לא בטוח שזה תקף להיום, או אי פעם היה נכון. אבל זו מין סטיגמה מפדחת כזו שאתה נושא איתך תמיד, בעולם שהוא מגה מצ'ואיסטי. קצת כמו הקלישאה על להיות שחקן קולנוע, תסריטאי, מוסיקאי או שלל מה שבחרתי להתעסק בו.

מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

משה סיני. שלום תקווה. יוסי אבוקסיס. ערן זהבי. סבסטיאן סימרוטיץ'.

 לסיום, השלם את המשפט: השופט….

שופט! אלוהים איזה דיכאון של חצי מקצוע בחרת…

ניתאי גבירץ (35), נמצא בזוגיות של עשור עם טליה ואבא ליולי בת ה-5. בנם של העיתונאית ומייסדת עמותת "אליפלט" יעל גבירץ, והמוסיקאי והאמן ראובן גבירץ (להקת "חלב ודבש"), שחקן קולנוע וטלוויזיה, כותב סיפורים ותסריטים, מנגן, שר לפעמים, מקריין ועושה מוסיקה לסרטים. "אל תשכחי אותי", הוא התסריט הראשון שכתב וגם התפקיד הראשי הקולנועי הראשון בו משחק. הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל טורינו, שם גם זכה בפרס השחקן הטוב ביותר. "היה מרגש לטעום ולו לשנייה בחיי, קצת מההצלחה ותשומת הלב שמרגישה מאוד שונה באירופה, ולחלוק תמונות בעיתונים הגדולים באיטליה יחד עם כוכבי יובנטוס."

 

 

שחקן חיזוק – אורי מייזלמן, קרח תשע

אורי מייזלמן, המתופף של קרח תשע ושער 5, מספר מי החליט שהוא אוהד של הפועל ת"א, מה "מיותר ניאו קפיטליסטי וסחי בטירוף" בכדורגל ואיזה משחק של הפועל לא יחזור גם עוד מיליון שנה. בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

DSC00374


1. מה אתה עושה בימים אלה?

 אני מנהל חינוכי של  מרכזים לנוער יוצא אתיופיה בעמותת "דרור בתי חינוך",מיסודה של תנועת "דרור ישראל" בה אני חבר, מדריך מסעות לפולין של תנועת הנוער העובד והלומד ומרכז ההדרכה "המעורר" ומנגן על תופים. כרגע עוסק בעיקר בחזרות לקראת האיחוד של קרח תשע, אבל גם בפרוייקט שנקרא "אל המשורר"-שירי חיים נחמן ביאליק, ובהרכב של רן לוי שנקרא  phony clown". חוץ מזה, משנת 2001 אני מתופף בבלומפילד, בשער חמש.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

אני אוהד את הפועל תל אביב בכל הענפים. באנגליה אני אוהד אברטון. חוץ מזה לא מעניין אותי כלום. אני שונא ליגת אלופות, לא רואה משחקים בטלויזיה. לא יודע מי זה פויול. הרבה יותר מרגש אותי גביע הטוטו בנצרת עילית בשלישי בצהריים מאשר סופר קלאסיקו שהוא משחק מיותר ניאו קפיטליסטי וסחי בטירוף.

תופפתי עם הפועל בכל העולם, ובכל חור בארץ. זאת חוויה אדירה. כשאני מופיע בלבונטין אם באים 100 אנשים לראות אותי אני מרוצה, בבלומפילד אמנם לא באים לראות אותי אבל אני מנגן ושר עם אלפי אנשים וקובע את הקצב שלהם. זה הכי כיף בעולם. קשה לתאר כמה אושר עברתי עם זוג המקלות הזה וכובע הגרב האדום על הראש. יותר אנשים מזהים אותי מבלומפילד מאשר מהבארבי. עכשיו היו כמה אייטמים על האיחוד של קרח תשע אז באו אלי המון אוהדים שהבינו שיש לי חיים מוזיקלים שאינם בשער חמש. זה מצחיק ומרגש.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

כל הדודים שלי אהדו הפועל ובעיקר אח שלי שיום אחד הסביר לי שאני אוהד הפועל. המשחק הראשון שלי היה בעונת 85-86. כשהייתי קטן הייתי הולך בעיקר עם החברים מהקיבוץ של הדודים שלי- כפר עזה, ומדי פעם עם חברים מזדמנים מכפר סבא כשההורים מסיעים. את אברטון התחלתי לאהוד באותה תקופה. כל הכיתה אהדה את ליברפול, אז שאלתי את אחי איזה קבוצה נגדם מאותו העיר והוא אמר לי-אברטון. מאז אני אוהד שלהם. אגב, עונת האליפות האחרונה של אברטון היתה העונה הראשונה שלי כאוהד.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה?

השחקן האהוב עלי בעולם הוא סבסטיאן סימרוטיץ. מעולם לא אהבתי שחקן ככה. אחרי שהוא עזב את הפועל נסענו לבקר אותו בסלובניה,סתם ככה. באנו אליו לאימון ויצאנו איתו לפאב. הוא שחקן ענק ובהרבה מובנים מזכיר לי את עצמי בתור מתופף. המון כשרון, אופי בעייתי ונטייה לעשות שכונה. תמיד אמרו עליו "אם הוא רק היה משקיע יותר". הוא הביא לי חולצת משחק שלו אבל לצערי היא ירוקה.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

לא יודע לגבי משחק רע. לא רוצה לקשקש על טראומות ילדות פיקטיביות מהאייטיז. ברור שכל תקופת מכבי בשנות התשעים הייתה סיוט. כאבו לי מאוד הגול של קייסי בראש שמנע מאיתנו הגמוניה ודרבי דגו. הכי גדול? אין בכלל שיקול דעת. 15 במאי. טדי. גם צ'לסי בבלומפילד היה עצום. אבל כמו טדי לא היה ולא יהיה עוד מיליון שנה.

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

בית שאן. מצד אחד יום שבו הכל נגמר, מצד שני, יום שממנו רק קמנו. החל מגמר הגביע נגד בית"ר ב99 והדאבל שאחר כך. בלי בית שאן זה לא היה קורה. רגע נוסף זה תקופת המאבק וההריסה של אוסישקין. גם ממנו קמנו מחדש, אבל זה לא משכיח את הכאב והשנאה כלפי כל מי שהיה מעורב, ובראש ובראשונה רון חולדאי. הייתי האוהד הראשון שנכנס למשחק הראשון בליגה ב באלקנה. רגעי שיא? 25 הפרש. 15 במאי.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

רציתי את גילי ורמוט ואני שמח שהוא בא להפועל. חוץ מזה אני רוצה שחקנים עם שמות נוחים לשירי שחקנים. שחקנים באים והולכים. נשאר רק האיש המגל והפטיש.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

דרבי. ככה. ההופעה (הופעת האיחוד של קרח תשע) בבארבי היא כמה ימים לפני הדרבי אז כבר ברור לי שאני אהיה המנחוס.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

הייתי בלם אחורי. שיחקתי בהפועל כפר סבא בילדים. עזבתי כדי ללכת להיות מדריך בנוער העובד והלומד. הייתי בלם וקפטן. חלמתי לשחק בהפועל. כשישחקתי בגבעת עליה פעם נגד הפועל בכיתי אחרי המשחק ולא רציתי לחזור הביתה.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

אסור לכתוב אמונות טפלות כי זה מנחוס.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

אין חסרונות. זה מסלול חיים ידוע מראש של שברון לב כך שמראש אין ציפיות לכלום וכל מה שמגיע הוא בונוס. חוץ מזה כל המדינה שונאת אותנו, אבל זה רק מרגש אותי יותר. אין לי ספק שאם לא הייתי אוהד הפועל הייתי שונא את אוהדי הפועל. בכל מקום שאני הולך תמיד צץ איזה יצור ברגע לא מתאים כשאתה עם שקיות או עם אנשים או סתם הולך ברחוב ומתחיל "מה יהיה הפועל". אני מדריך הרבה בפולין ואין פעם שאני עובר באושוויץ או בגטו ורשה ולא צץ איזה תלמיד מבית ספר סמוך שצועק איזה "ווי קלטו זה אורי כובע גרב". כך שהזיהוי הזה הוא טוטאלי.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

אני לא אכתוב את השחקנים הכי טובים כי זה משעמם ואני לא מבין בכדורגל. אהבתי כילד את אליאור ברנס. אני מעדיף לא לדבר על שחקנים כי שחקנים באים והולכים ורק האיש והמגל נשאר. לכן אבחר את חמשת שירי השחקנים הכי טובים לדעתי מאז תחילתו של המפעל החשוב הזה: סבסטיאן סימרוטיץ,דאבור רופניק,זיו כבדה,סלים טועמה וסרגיי קלשנקו.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

פעם הייתי מקלל שופטים בטירוף. זה היה בעיקר כשהייתי יושב בשער שבע. בשנת 2000 עברתי לשער חמש ומאז קצת קשה לי, גם בגלל שאני מתופף. יש לי סיפורי אהבה עם שופטים. הכי אני אוהב להביא פרטי מידע על שופטים ולצעוק בחימום. עבודות, קריירה צבאית, ועוד כל מיני דברים איזוטריים. גם על שחקנים אני אוהב לצעוק, בעיקר דברים מרתקים. "מה עם הילד מחוץ לנישואין" וכאלה. רוב הזמן אני עסוק בלתופף ואני לא מוצא זמן לקלל כמו שצריך. כשאפרוש מהתיפוף ברגע שאצמיח יורש נורמלי וחולה נפש מספיק אחזור לקלל שופטים באהבה. למרות שבשנים האחרונות נהיו שופטים עם שמות פולנים חסרי זהות שקשה מאוד למצוא עבורם קללות.

אורי מייזלמן (המכונה אורי כובע גרב) הוא מוסיקאי ומתופף. ב1993 הקים ביחד עם נעם רותם, רועי הדס ואוהד קוסקי את להקת קרח תשע שהלכה בעקבות גל הבריטפופ שסחף את העולם באותה תקופה. ב1997 הוציאה הלקה את אלבום הבכורה שלה, "תחילתם של החיים הנכונים", הכולל בתוכו את השיר הכי מוכר שלהם- "איתו לנצח". שלוש שנים מאוחר בשנת 2000 ולאחר שהוציאה את האלבום השני שלה, החליטה הלהקה להתפרק. מייזלמן ביחד עם שניים מחברי הלהקה (הדס וקוסקי) החלו להופיע בשם "הקוסקים" והוציאו בשיתוף הנוער העובד והלומד את האלבום "אברמק" המורכב כולו משיריו של אברמק קופלוביץ' נער מגטו לודז' שנספה באושוויץ בהיותו בן 14.

בחודשים האחרונים החליטו חברי קרח תשע על איחוד והוצאת סינגל חדש: "אחרי 13 שנה איחדנו את קרח תשע להופעה ולסינגל חדש. זה ממש כמו חלום כזה שפתאום קורה. כבר כמה שנים זה התבשל והגענו לאיזו סיטואציה שבה זה הרגיש נכון ומתבקש. זה מרגש מאוד לחזור לשירים האלה ולנגן עם אנשים שהם חלק בלתי נפרד ממי שאני."לקראת מופע האיחוד הלהקה הקליטה ביצוע חדש לשיר "אחד מהטובים" מאלבומה השני ואפילו צילמו לו קליפ (שמופיע כאן למטה). הופעת האיחוד של קרח תשע תתקיים במועדון הבארבי בתל אביב ב6.2.2013.

קרח תשע – אחד מהטובים

קרח תשע – איתו לנצח

הקוסקים – חלום (אברמק)