הפועל ת"א

שחקן חיזוק – ניתאי גבירץ, "אל תשכחי אותי"

"רגע השיא עם הפועל מבחינתי היה במילאנו. אמנם הפסדנו, אבל פוצצנו את היציעים בסן סירו. הלב התרחב רק מלראות בלייב את העמודים המעוגלים המפורסמים של הסן סירו ולקלוט שאנחנו לגיטימיים". ניתאי גבירץ המגלם את אחד משני התפקידים הראשיים בסרט "אל תשכחי אותי",  מספר על האהדה להפועל ת"א, מגלה מי הקבוצה הכי מלהיבה שאי פעם הייתה בישראל, כלפי איזה שחקן ישראלי יש לו אובססיה, מה ערער אותו אחרי הזכייה בגביע ב-1999 ואת מי יותר כיף לנצח, מכבי או בית"ר.

מה אתה עושה בימים אלה?

בימים אלו ממש עלה לאקרנים הסרט "אל תשכחי אותי", בו אני משחק ואחראי גם על כתיבת התסריט. הסרט מספר על מפגש מקרי בין שתי דמויות מאוד שונות, שמוצאות הבנה, נחמה ואולי גם אהבה האחד בשניה.

אני משחק את ניל, מוסיקאי קלאסי, חצי הולנדי וחצי ישראלי, וכמובן אוהד אייאקס "סופר יודן!" אמסטרדם, שהתמוטט נפשית בזמן לימודי מוסיקה בהולנד וחזר לארץ כדי להשתקם. כשניל פוגש את תום (מון שביט), בחורה צעירה שמאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, הוא עוזר לה לברוח מהמחלקה, והשניים יוצאים להרפתקאה לילית שבה הם חושפים אחד כלפי השניה את החלומות והתשוקות שקיימות בהם, מול חברה נורמטיבית (לכאורה) שמתעקשת להגדיר אותם, ולנסות כל הזמן להפריד בין ה"מתפקד" וה"חולה".

11באנר אתר - אל שתכחי אותי.jpg

הסרט נוצר בעבודה משותפת עם הבמאי והמנג'ר הכריזמטי רם נהרי ("אהבה זה כואב", אמא'לה", "ככה זה"), הנוטה לצאת מתחומי האזור הטכני, להתפרץ לתוך המגרש באיבוד עשתונות חינני, לחמם את כל הספסל מהדקה החמישית ולזרוק נעליים לכל עבר במחצית, אך כולנו נילחם בשבילו עד המוות, ובשיתוף פעולה מלא עם השחקנית והחלוצה הראשית שלצדי, מון שביט, היודעת להריח שערים מכל מצב ובכל סצנה, ולרוץ לאוהדים מאחורי השער ולשאול אותם בחיוך הכובש שלה, "איך זה מרגיש לכם כשאתם מסיימים שק של גרעינים בעשר דקות? סתם, כאילו, באמת, תנסו לתאר לי לשנייה איך הגוף שלכם מרגיש, יש לכם מין ריח אחר באף?". האוהדים מצידם שרים לה כבר מהחימום, "מון שביטטטט, אל תשכחי אותיייי".

מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

הפועל ת"א… לשמחתי… לצערי… ולשמחתי. ולצערי….

איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

הפועל זה מהמשפחה, בעיקר מצד משפחת אמא שלי. סבא שלי, שמואל "פיסקה" פירסטנברג, חי את כל חייו בין הקיבוץ ובין העיר הגדולה, מייסד "צוותא" ומפיק שיתופי פעולה ושיח פוליטי דרך אמנות, כתיבה ויצירה.

סבא פיסקה מעולם לא היה מאוד בעניין של כדורגל, אבל היה בעניין של זהות ומסורת חברתית, כך שהיה ברור שאנחנו אדומים. בתחילת שנות ה-90 הפועל הייתה פח. מכבי חיפה של גיורא שפיגל לעומתה, הייתה הקבוצה הכי מלהיבה שתהיה כנראה בישראל אי פעם. למדתי להפריד בין אהדה לשחקנים עצמם לבין מועדון.

הזהות עם הפועל תמיד הייתה, זה היה משהו של ערכים ומשפחה. מצד שני, הייתי מעריץ שרוף מוחלט של ראובן עטר, ברקו, אפילו קנדאורוב. אח"כ גיליתי גם את טל בנין וזה נהפך לאובססיה.

המשחק הראשון בחיי כאוהד היה באצטדיון ר"ג, עונת 94/93, משחק העונה בין מכבי חיפה למכבי ת"א. בן זוגה של אמי דאז, לקח אותי ואת בנו (לשער 11 של חיפה כמובן) כדי לראות בלייב את הקבוצה שהייתי רואה בטלוויזיה. לא ראיתי הרבה, הייתי מאוד קטן בגודל, אבל אני כן זוכר את הדקה הראשונה שאלון מזרחי נגח באיציק זוהר והורחק.

זיכרון חזק שלי, כמו רבים מבני דורי שנכנסו פה עם החולצה האדומה לצרה ואין יציאה, הוא מעונת 98/97, שזכורה לעד כ"עונת השרוכים". תם עידן האפרוריות של סיני וההסתדרות. הכל הרגיש חדש, הכל היה יותר אדום עם "כתר" פלסטיק ומויישיק תאומים וכמובן שלום תקוה.

מאותו רגע, הלכתי לכל משחק, בית וחוץ, במשך שנים. לעיתים הייתי גם על הדשא כנער כדורים כ"צ'ופר" ממחלקת הנוער (ולמי שלא יודע, הנה עובדה על נערי כדורים, לפחות אלו של הניינטיז: הם הראשונים שמגיעים למגרש בשמש הקופחת של הצהריים, מתפצלים לפי הוראות ועוברים ביציעים לאסוף זבל שהצטבר מהמשחק של שבוע שעבר. כשהקהל מתחיל להיכנס, הם יורדים למטה ומחכים בדריכות ליד הקווים שיעוף כדור מעל השלט. החלום היה ששביט אלימלך יסמן לך "לאט, לאט, רגוע" ולא להחזיר מהר את הכדור. אח"כ מחכים לשידור החוזר בטלוויזיה ומנסים לאתר את עצמנו שם בקטן).

הייתה לי זהות אדירה תמיד עם האנדרדוג, וההצלחה של הפועל הייתה הזויה ומרגשת. ככל שהאנדרדוגיות נעלמה והפועל החלה להתבסס כמועדון חזק, קצת הלכה לי גאוות היחידה שהרגשתי. לאט לאט התחלתי לאבד עניין. אבל אני אדום. מעולם לא הייתה פה שאלה.

מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה? 

אני חייב לדבר במונחים של מקסימום עד אמצע שנות ה-2000… טל בנין היה מבחינתי סמל, לכל דבר, פשוט בחרתי בו ונשארתי נאמן. רציתי להיות הוא. מקצוען, עדין וחזק. הייתי גונב ממנו גינונים שהביא מאיטליה. בחימום במשחקים של שמשון, כשכולם התחילו להוציא כדורים ולעשות שכונה, הייתי הולך ליד הקרן ועושה סטארטים על 10 מטר עם עצמי ומנסה להיות לבד רגע ולהתפקס, כי ככה טל היה עושה בחימום של הנבחרת, בדיוק מתחת לשער  4 בר"ג שם הייתי יושב ומסתכל עליו.

tal-banin-89dc274a-8976-44d3-9334-d2ea16acc38-resize-750.jpeg

"הייתי גונב ממנו גינונים שהביא מאיטליה"

לצערי, נולדתי ימני ברגל הייתי קצת יותר גבוה מטל בנין והספרה 7 לא ישבה לי טוב על הגב… לכן הייתי חייב לאמץ דמות שיותר מתאימה לסגנון המשחק שלי, וכך נכנס לחיי רוי קין האגדי. התחלתי לעשות גלאח בראש וללבוש את הספרה 16 שהסתדרה עלי בול, לעמוד באמצע ולפרק את עושי המשחק של היריבות בגוף זקוף, ואם זיהיתי שטח מת באזור ה-25 מטר, הייתי מוודא שיש סגירה ונכנס למסדרון שנוצר כדי להפגיז לשער כדורים שחוזרים מהבלם.

 מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הטוב הוא הפועל נגד צ'לסי בבלומפילד… אלוהים שיעזור. לא ייאמן. הווינריות של יוסי אבוקסיס, שטס אחרי הפנדל של גרשון בדקה ה-89 כדי להוציא את הכדור מהרשת, משך את כולם בחולצות חזרה לאמצע, ואז לקח כדור על ה-30 ושם לקלצ'נקו על הראש את ה-0:2 בדקה ה-95. זה מאוד מאוד מרגש אותי. דקות מדהימות בחיים. אח"כ נסעתי עם בעלה של אחותי, אמיר שור, לראות את סיום הקמפיין האירופאי במילאנו. מרגש בפני עצמו…

 

המשחק הרע היה ללא ספק השפלת ה-0:5 של הנבחרת מול דנמרק בפלייאוף. משהו היה שם לא נכון הרי מהתחלה, שלמה שינה מערך ועלה עם עמיר תורג'מן לבד בחוד, ובשריקת הפתיחה מי שהוציא איתו את הכדור מנקודת האמצע היה טל בנין, קשר אחורי! באותו רגע קלטתי שיש רווחים מטורפים. טל עצמו רץ בין שטחים מטורפים כדי לסגור את האלכסון והמערך היה ביזיון. זה היה משפיל ומעיק.

 מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

רגע השיא עם הפועל מבחינתי היה במילאנו. אמנם הפסדנו, אבל פוצצנו את היציעים בסן סירו. הלב התרחב רק מלראות בלייב את העמודים המעוגלים המפורסמים של הסן סירו ולקלוט שאנחנו לגיטימיים. רבע גמר אופ"א. שמעון גרשון רדף אחרי אינזאגי, בסדר, היה מה שהיה. היה הכי מרגש.

רגע השפל הוא דווקא מהעולם שלי ככדורגלן בשמשון ת"א. רדפנו כל העונה אחרי הכח רמת גן ראש בראש, שבוע לקראת משחק העונה שיקבע את העלייה לליגה הראשונה בנערים ג'. התארגנו לקראת משחק החוץ נגד בית"ר חולון, קבוצת תחתית אומללה. המאמן שלנו דאז, זאביק גונטרסקי, החליט לשנות מערך ולעלות עם 3 חלוצים, לתת להם בראש ולהגדיל הפרש שערים.

הגענו למגרש בוץ עם צמחייה פראית שגדלה בכל מיני מקומות, אם אני לא טועה היה עץ על נקודת הקרן. הרגשתי כמו טל בנין במשחק של הנבחרת מול דנמרק. ניסיתי לסגור שטחים אדירים, היה ברדק, השוער שלהם הוציא לי וולה לחיבורים מכדור שחזר מקרן. לא הצלחנו לעשות כלום. נשברנו. הפסדנו 1:0 שלא אשכח. כנראה המשחק שהרג את העונה המאושרת בחיי.

השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

כפי שציינתי, די הפסקתי לעקוב אז זה לא יהיה רציני מספיק מצידי… מכיוון שהלב שלי נותר אי שם בנערות, אז הייתי שמח לראות את דאבור רופניק חוזר להפועל. אמנם הוא איבד את מקומו בזמנו לדניס אונישנקו שהיה מהיר יותר, אבל מהקצת שיוצא לי לראות, הכדורגל המקומי הלך ונעשה מאוד איטי מאז תחילת שנות ה-2000, אז אני יכול לראות את דאבור משתלב כיום, עם הקרחת והספרה 8 על הגב, מזיז כדורים מצד לצד ונותן את הלב.

את מי הכי כיף לנצח? למה?

שאלת מיליון הדולר. בית"ר או מכבי?

אמנם מכבי מסמלים מבחינתי מין זחיחות חסרת הומור ויצירתיות, ויש לי בגדול כל סיבה לתעב אותם, אבל תמיד היו חיוורים מדי בכדי לייצר גועל מוחלט מבחינתי… זה מועדון שתמיד התקשיתי להגדיר, מעבר למחויבות הבסיסית כ"שונא" בגלל היריבות העירונית עם הפועל.

בוא נגיד שבמשחקים של מכבי מול בית"ר, תמיד העדפתי את מכבי, תוך כדי שלא ידעתי איך להתייחס לסיטואציה.

את בית"ר ירושלים מבחינתי, לא צריך אפילו לנסות להגדיר ולא בא לי לחשוב עליהם. זה מדבר בעד עצמו. לנצח את בית"ר, ובמיוחד בטדי, זה תמיד משהו מיוחד במיוחד.

אני כן רוצה להרים פה לבית"ר נורדיה (ולחברי המוסיקאי שי נובלמן). הם עושים משהו מגניב, מיוחד ובטח לא קל, ומקיימים קבוצת אוהדים מעורבת שמייצגת את הערכים שלהם, ומרגישים שהיא מכבדת את המסורת שעליה גדלו כבני אדם, במשפחות אוהדות בית"ר.

מגיל צעיר הבנתי שכדורגלן זה מקצוע, ולא אשייך את השחקנים עצמם אל הבוז לקבוצה זו או אחרת. מעולם לא שנאתי את האינדיבידואל, בין אם זה שמוליק לוי ואוחנה שהם סמלים של בית"ר, או שמעון גרשון שעבר לשם וחבריי ראו בו כבוגד. לכדורגלן יש מעט שנים להרוויח כסף, מהחלום שלו, שהשקיע והזיע בו יותר שעות מרוב מי שאני מכיר ועבר כל כך הרבה השפלות, ובטח בארץ. אנשים באים לעבוד, יאללה, למי אכפת… הרי תמיד יבוא ילד אחר במקומם וייכנס לנעליים שלהם. זה הכדורגל בעצם.

בגמר הגביע מול בית"ר בשנת 1999, אחרי הארכה וניצחון להפועל בפנדלים ותואר ראשון עבורנו ילדי דור המדבר של בלומפילד בניינטיז, יצאנו באופוריה החוצה משער 1 ברמת גן ומתחת לגשר שעליו הלכנו מאושרים בדיוק יצא מחדרי ההלבשה ביחד עם חבריו יוסי אבוקסיס, אז עדיין בצהוב, בדרך לחתונתו שכזכור נערכה באותו הערב. הוא היה לבוש בחליפת חתן ונראה מותש ונרגש. כשהם התחילו להיכנס לרכב ולנסוע לחתונה, אוהד הפועל שעמד קרוב אלי ירק עליו מוחטה שפגעה בדיוק בחליפה. אני זוכר שבתור נער זה מאוד ערער אותי ולפתע הרגשתי מבוכה קשה ועצב כלפי אותו שחקן, כשרק רבע שעה קודם לכן קיללתי אותו ואת ארוסתו שמרית ביחד עם כולם. זה רגע שאני זוכר היטב.

אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

קשר אחורי. חזק, אחראי, טקטי, כזה של 4 שערים בעונה, אבל קבוע בהרכב. תמיד הייתי קשר אחורי, כשחקן קולנוע וכשחקן כדורגל. מקבוצת הילדים של הפועל ת"א שאימן תומר קשטן ועד לסיום הקריירה בקבוצת הנוער של בית"ר שמשון ת"א אותה אימן ג'ורג' בורבה, חלוץ העבר המיתולוגי שאפילו נכלל בסגל נבחרת ישראל במונדיאל ההיסטורי שלנו ב-1970.

כשג'ורג' העניק לי את פרס השחקן המצטיין בעונה, בברביקיו השנתי על הדשא, כשכולם לובשים את מיטב המותגים שהוריהם רכשו להם (לי קופר ודיזל), תוך כדי שבירך אותי אמר "הוא מטריף אותי זה. כל פעם שאני בא לצעוק עליו, הוא כבר מרים אלי את היד בתנועה של "טעות שלי, תירגע! אבל אני מאמין שייצא שחקן".

קיצר, שחקן יצאתי, אבל לא כפי שהתכוון הבורבה…

תוך כדי שנות הכדורגל הסתרתי מהם חלק שכנראה היה חזק ממני, ולא היה להם מושג שבעוד שחצי ממני משחק דמות בחיים, מולם, של קשר אחורי קשוח בקבוצה עצמה, באותו הזמן, החצי השני שבי כבר היה מצטלם לסרטים בטייפ קאסט של נער "רגיש ואובדני". התפדחתי לספר שאני חותך מהקבוצה לחודש צילומים עבור תפקיד בסרטו של ניר ברגמן "כנפיים שבורות", ולכן טענתי שאני עושה הפסקה כדי להתרכז בלימודים (כשאף אחד לא שם לב לעובדה המאוד פעוטה שעזבתי את בית הספר עוד בגיל 15). לאחר מכן כבר שקעתי עמוק לתוך "חיידק המשחק", אבל לא זה שעל המגרש. אז לחזור אחורה כבר לא יכולתי, והיתר היסטוריה כמו שאומרים.

האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

נכונה הקלישאה על אוהדי הפועל, שגם כשהם רואים שידור חוזר למשחק שבו ניצחו אז הם עדיין מפחדים להפסיד. אני בעיקר מצפה לגרוע ביותר, ומשם יש רק להיות מופתע לטובה.

מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

השורש המוחדר בנו כילדים, אוהדי הפועל, הוא שאנחנו לוזרים, חכמולוגים ומתנשאים. יעני רכים כאלה לעומת שאר הקבוצות הגדולות. אני לא בטוח שזה תקף להיום, או אי פעם היה נכון. אבל זו מין סטיגמה מפדחת כזו שאתה נושא איתך תמיד, בעולם שהוא מגה מצ'ואיסטי. קצת כמו הקלישאה על להיות שחקן קולנוע, תסריטאי, מוסיקאי או שלל מה שבחרתי להתעסק בו.

מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

משה סיני. שלום תקווה. יוסי אבוקסיס. ערן זהבי. סבסטיאן סימרוטיץ'.

 לסיום, השלם את המשפט: השופט….

שופט! אלוהים איזה דיכאון של חצי מקצוע בחרת…

ניתאי גבירץ (35), נמצא בזוגיות של עשור עם טליה ואבא ליולי בת ה-5. בנם של העיתונאית ומייסדת עמותת "אליפלט" יעל גבירץ, והמוסיקאי והאמן ראובן גבירץ (להקת "חלב ודבש"), שחקן קולנוע וטלוויזיה, כותב סיפורים ותסריטים, מנגן, שר לפעמים, מקריין ועושה מוסיקה לסרטים. "אל תשכחי אותי", הוא התסריט הראשון שכתב וגם התפקיד הראשי הקולנועי הראשון בו משחק. הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל טורינו, שם גם זכה בפרס השחקן הטוב ביותר. "היה מרגש לטעום ולו לשנייה בחיי, קצת מההצלחה ותשומת הלב שמרגישה מאוד שונה באירופה, ולחלוק תמונות בעיתונים הגדולים באיטליה יחד עם כוכבי יובנטוס."

 

 

שחקן חיזוק – רן ניר LFNT

בין הקלטות לאלבום החדש והכנות לטור באירופה רן ניר מLFNT מספר איך הבין את "הקטע" של האוהדים בעולם ועל רגע השפל שלו כאוהד הפועל ת"א בירושלים. בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

1. מה אתה עושה בימים אלה?

עובד על האלבום השני של הלהקה. במקביל אנחנו ממשיכים לנגן ברחבי הארץ ומתכוננים לטור באירופה.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

האמת היא שכבר שנים שלא הייתי במשחק, אבל אני זוכר חסד נעורים להפועל תל אביב.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

 אבא שלי הוא אוהד הפועל כבר שנים ובנעורי היינו הולכים המון למשחקים. אני לא זוכר מה היה המשחק הראשון אבל אני זוכר שהיה מאוד כיף, ושבפעם הראשונה שמישהו זר בקהל קפץ ושמח וחיבק אותי בגול הבנתי מה הקטע של כל האוהדים בעולם. זו מעין אחוות אחים כזאת שנורא קשה להסביר.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה?

אני אהיה חייב לומר שמסי. הוא בהחלט אחד מהשחקנים שמעלים את הרמת המשחק לרמת אמנות.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

הטוב ביותר היה המשחק של הפועל נגד צ'לסי פה בארץ בשנת 2002, סתם כי היה נחמד לראות קבוצה מאירופה בפעם הראשונה.

המשחק הרע ביותר? להפועל יש הרבה משחקים רעים לצערי, אני לא זוכר אחד במיוחד. משחק רע זה משחק רע.

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

רגע השיא, כשלקחנו דאבל ב2000.

רגע השפל, כשבית"ר ירושלים לקחו את האליפות מול הפועל בעונת 97-98. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה לאוהד הפועל תל אביב שחי בירושלים.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

אני חושב שקבוצה טובה באמת נמדדת לפי השוער שלה, אז הייתי אומר שמייכל.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

מכבי, אבל ככה זה ביריבות עירונית.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

שוער. בכל זאת התפקיד הכי חשוב על המגרש.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

פעם, הייתי לובש חולצה מסויימת ביום של משחק. היום אני לא יודע מתי הם משחקים….

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

זו קבוצה דיכאונית. תשאל את אריק איינשטיין.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

שביט אלימלך, שלום תקווה, סלים טועמה, גילי ורמוט וטוטו תמוז.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

מיותר. לא ככה?

רן ניר הוא זמר, מלחין בסיסט והאיש שעומד מאחורי הפרוייקט המצליח LFNT. בשנים האחרונות שימש רן כמייסד ובסיסט להקת אסף אבידן והמוג'וז עם התפרקות ההרכב הקים את הפרוייקט החדש שלו LFNT. אלבום הבכורה של הפרויקט , "Tales Of A Drunken Man" כולל מגוון רחב של סגנונות  מוזיקליים: מרוק'נרול עכשווי, בסיסי ובועט ועד לפולק וקברט 'טום ווייטסי'. בימים אלו עובדים חברי הלהקה על אלבום חדש כשסינגל ראשון מתוכו כבר יצא לאוויר העולם, What Passes Off For Love. ב24.11 יופיעו LFNT ברוטשילד 12 בתל אביב. אתם יכולים להאזין לאלבום במלואו ולחומרים החדשים של הלהקה בבאנדקאמפ של LFNT.

 

LFNT – Parading Shoes

LFNT – What Passes Off For Love