ליברפול

ליבי בקופ ואנוכי בדרום לונדון

לא חסרות כתבות שיסבירו לכם על איך סאדיק חאן הפך מבן למהגרים מפקיסטן לראש עיריית לונדון. אבל לונדון היא בעיקר עיר של כדורגל (14 קבוצות שמשחקות בליגות מקצועניות) אז איך יכול להיות שילד שגדל בדרום העיר הפך להיות אוהד של ליברפול?  

 

"קוראים לי סאדיק חאן ואני ראש העיר של לונדון!". אלה המילים הראשונות שחאן אמר היום (07.05.16) כשעלה על הפודיום לשאת את נאום הניצחון שלו בבחירות לראשות עיריית לונדון. חאן, ממוצא פקיסטאני, מחליף את בוריס ג'ונסון מהמפלגה השמרנית. הניצחון שלו מביא לסיומן שמונה שנות שלטון של המפלגה השמרנית בעיר. אה כן והוא גם מוסלמי. אז כולם כבר הספיקו לקרוא על סיפור הסינדרלה המבריק שלו: בן למהגרים שגר בדיור ציבורי הפך לאיש שמנהל את אחת הערים החשובות בעולם. אבל מה לגבי כדורגל?

חאן גדל עם שמונת האחים שלו בדירה באזור ארלספילד (דרום לונדון) מה שבאופן טבעי היה אמור לגרום לו לאהוד את אחת משלושת הקבוצות הבאות: צ'לסי, פולהאם או וימבלדון.

"חווית הכדורגל הראשונה שלי הייתה כששני אחים שלי הלכו לראות את צ'לסי בסטמפורד ברידג'. בזמן המשחק הם עברו הטרדות גזעניות ב-Shed (יציע האוהדים השרופים), לאחר מכן הם גורשו מהאצטדיון על ידי חבורה של חברי החזית הלאומית (מפלגת ימין קיצונית בבריטניה) שהיו עם נעלי דוקטור מרטינס ומעילים צבאיים."

התקרית הגזענית שהאחים שלו ספגו הייתה כנראה אחת מאבני הדרך שהובילו אותו להפוך לעורך דין ומשפטן שעסק בעיקר בנושאי זכויות האדם וזכויות האזרח, ואף כיהן כיושב ראש ארגון "ליברטי" לזכויות אדם.Sadiq-Khan

"אני בעצמי הלכתי לפלו ליין (האצטדיון הישן של וימבלדון) לראות משחק של וימבלדון נגד ספרס וספגתי הטרדות גזעניות על ידי אוהדי וימבלדון, הקבוצה שאני אהדתי. האוהדים חשבו שאני אוהד של ספרס וחלקם קראו לי "ייד" (כינוי גנאי ליהודים). לא לבשתי חולצה עם צבע של אחת הקבוצות. מישהו כמוני לא ילבש חולצה בגלל שהוא בקלות יכול לחטוף מכות. במקרה הזה אני עברתי את ההתעללות דווקא בגלל שלא לבשתי חולצה עם הצבע של וימבלדון."

אצטדיוני הכדורגל אכזבו אותו פעם אחר פעם וכבן למשפחת מהגרים, הם לא נתנו לחאן את תחושת השייכות שחיפש. הקללות וההטרדות דחפו אותו ללמוד אגרוף כדי להגן על עצמו מפני אותם אנשים.

ההטרדות שחאן והאחים שלו עברו במגרשים בלונדון הובילו אותו לאהוד קבוצה שנמצאת 341 קילומטרים ממנו, "בזמנו לא היה בטוח למישהו שנראה כמוני להיכנס לטריבונות, אז בשנות השמונים צפיתי בכדורגל בטלוויזיה. בגלל שבאותה תקופה ליברפול שיחקה כל כך טוב וניצחה הרבה נהייתי אוהד שלה."

בשורה התחתונה הקבוצות הלונדוניות בסביבתו דחקו אותו החוצה והוא נשאר בבית לפנטז מול ליברפול האדירה של שנות ה-80.

חאן במדי נבחרת חברי פרלמנט

ראש העיר החדש של לונדון מאמין בכוחם של האוהדים למגר את הגזענות, "כאוהדי כדורגל בואו נצביע על הגזענים באצטדיונים. אני לא רוצה לשים אף אחד במצב שבו הוא ייפגע, אבל אם אתם מפחדים לדבר ישירות עם הגזענים אתם יכולים לספר לסדרנים או לדווח על זה למועדון בסוף המשחק."

"בן מיעוטים לא מעוניין לשמוע את מילת ה-Y (ייד- כינוי גנאי ליהודים), מילת ה-N (ניגר) או את מילת ה-P (פאקי – מילת גנאי לאנשים שמוצאם האתני הוא מדרום אסיה, בעיקר מפקיסטן). יש לזה כל כך הרבה השלכות פסיכולוגיות. זה לגמרי לא מתקבל על הדעת שבשנת 2015 במגרשי כדורגל במדינה אתה עדיין יכול לשמוע על גזענות. אני קורא לאחרים לשים את עצמם בנעליהם של אלה העוברים התעללות, חישבו איך הם מרגישים".

חאן מודע לשינוי הגדול שהכדורגל האנגלי עבר משנות ה-80 ועם זאת יש לו ביקורת בנושא אחר, "לקחתי את הבת שלי בשנה שעברה למשחק בין צ'לסי וליברפול בסטמפורד ברידג'. הפסדנו אבל היה משחק מהנה. הרגשתי בטוח יותר מאי פעם והיא לא חוותה מה שהאחים שלי חוו שם או מה שאני חוויתי בפלו ליין. הרבה יותר בטוח להגיע למשחקים היום. זה לא כזה זול כמו שזה אמור להיות, יש כרטיסים מאוד יקרים למשחקים, אבל זה ללא ספק בטוח יותר."

בראיון בו הוא נשאל על כדורגל ואיך הפך להיות אוהד של ליברפול הוא ענה: "יש מונח: 'צד אחר התהילה' (Glory Hunter)". אפשר להגיד שהיום הצייד הסתיים.

חאן על ליברפול וכדורגל

 

מקורות:

http://en.wikipedia.org/wiki/Sadiq_Khan
http://www.theguardian.com/politics/video/2016/may/07/my-name-is-sadiq-khan-and-im-the-mayor-of-london-video
http://www.mirror.co.uk/news/uk-news/mp-says-its-time-call-6775580
http://youtu.be/9B40F8A40bM

 

מודעות פרסומת

שחקן חיזוק – מאט בוסוואל, Emperor Zero ממנצ'סטר

אני בספק אם מישהו אי פעם שמע על גרימסבי טאון, הקבוצה שאוהד מאט בוסוואל (מלהקת הפוסט פאנק Emperor Zero). ובכל זאת, כל חולה כדורגל אמיתי יכול להתחבר לתיאורים ולחוויות הרומנטיות של בוסוואל עם הקבוצה שלו מנבכי הליגות הנמוכות: הנצחון הסנסציוני באנפילד ומה מומלץ לעשות לפני המשחקים של גרימסבי. בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

1.מה את עושה בימים אלה?

אני חבר בלהקת Emperor Zero. אנחנו במקור ממנצ'סטר וחתומים בלייבל מוזר שנקרא SWAYS. ברגעים אלה אנחנו לוקחים הפסקה מהופעות כדי שנוכל לכתוב כמה שירים חדשים ולהקליט. בתקווה שהכל ילך כמו שצריך וזה יהיה אלבום הבכורה שלנו. בקרוב נשחרר סינגל דיגיטלי בשם ‘Heart of Iron’ רק שאני לא בטוח מתי בדיוק. זה כל פעם נדחה מחדש.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד מסביב לגלובוס?

גרימסבי טאון. זה מועדון קטן שכנראה אף פעם לא שמעת עליו. כרגע הם אפילו לא בליגה המקצוענית והם נשרו לליגה החמישית לפני כמה עונות. אבל כשהייתי בגיל ההתבגרות הם היו הרבה יותר טובים והיה להם שם של קבוצה שמשחקת כדורגל אטרקטיבי המבוסס על מסירות. באיזה שהוא שלב הם היו בליגה השנייה, מרחק של כמה מקומות מהפרמייר ליג.

בתמונה אני לובש חולצה מקורית של גרימסבי. הדוד שלי, מייק, קיבל אותה מאחד השחקנים, דיין קרומבי ששיחק מגן שמאלי. אני ממש לא בטוח איך דוד מייק הצלח לשים את הידיים שלו על החולצה הזאת. הוא עובד כסוכן רכב אז בטח מעורבות בעניין עסקות מפוקפקות.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון שהלכת אליו?

Grimsby Town FC

Grimsby Town FC Logo

המשחק הראשון שהלכתי אליו היה גרימסבי נגד סנדרלנד כשהייתי בן 5 (זה לפחות על פי אוסף התוכניות שלי). אבל אני זוכר יותר טוב את המשחק השני, זה היה מול דרבי קאונטי כשהייתי בן 6. המגרש, בלאנדל פארק, שנמצא על החוף באזור הצפון מזרחי באנגליה (Cleethorpes). זה אזור די מוזנח, אבל בשבילי הכל נראה ממש מיוחד וקסום. ישבנו בחלק העליון של היציע הגדול, יציע פינדוס. היה אפשר לראות משם ספינות מכמורת מפליגות קדימה ואחורה על פני הים הצפוני ושחפים שנוהרים אל המגרש. אני זוכר שהתרשמתי מכמה רחוק השוער של גרימסבי יכול לבעוט את הכדור. כשנהיה חשוך ושהזרקורים נדלקו הם היו הדבר כי ענק ומדהים שראיתי בחיי, כמו 4 מגדלי אייפל.

אני אוהב שקראת לזה "סיפור האהבה עם הקבוצה שלך", בגלל שבשבילי הזכרונות האלה עדיין רומנטיים להפליא, למרות שהמציאות של גרימסבי היום (גם המקום וגם קבוצת הכדורגל) הם שונים לחלוטין. זה לגמרי מקרה שבו הלב שולט בראש.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה?

אין לי שחקן אחד ספציפי. יש כמה שחקנים טובים היום בפרמיירליג אבל הם כבני אדם הם לא כאלה חביבים או שהם יותר מדי מעודנים כדי להצית את הדימיון כמו ג'ורג' בסט, אריק קאנוטה או פול גאסקוין. לא היית רוצה לשבת על בירה עם אף אחד מהם. אשלי קול הוא כנראה השחקן שאני הכי שונא, למרות שמבחינת הוגנות יש בצ'לסי שחקנים אחרים שמתקרבים אליו.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

המשחק הטוב ביותר שהייתי בו היה כשגרימסבי ניצחה את ליברפול 1:2 בגביע הליגה באנפילד בשנת 2001. הם שחטו אותנו, בקושי הצלחנו לעבור את החצי אבל בעזרת איזה נס הצלחנו לסיים 90 דקות ב1:1. ואז בסוף תוספת הזמן, כשזה נראה שבטוח הולכים לפנדלים, החלוץ שלנו פיל ג'אוונס הבקיע שער קסום מחוץ לרחבה. אני עמדתי בפינה העליונה מעל השער והיה לי זווית ראייה מושלמת לגול. אני זוכר את אבא שלי נוהם כשיאוונס לקח את הבעיטה, הוא חשב שהיינו פשוט צריכים לשמור על הכדור ושהוא לא היה מבקיע בחיים מהמרחק הזה. אבא שלי… כזה פסימיסט. עדיין יש שיר של גרימבסי שהאוהדים שרים:

‘Je-vons, with a wonder goal, Je-vons with a wonder goal’ לפי השיר ‘Go West’ של פט שופ בויז.

 גרימבסי טאון נגד ליברפול 1:2 (גול הנצחון הדרמטי אחרי 6:00)

יש לי יותר מדי משחקים גרועים לבחור מהם אבל המשחק של גרימסבי בחוץ מול אולדהם אתלטיק כשהיינו בפיגור 0:5 במחצית הוא ללא ספק שפל המדרגה. כל הבני דודים עזבו באמצע לפאב אבל אני נשארתי במגרש עם אבא והדוד שלי. צריך להיות דיי מזוכיסטים כדי לאהוד את גרימסבי. הפסדנו באותו משחק רק 0:6 ככה שהמחצית השנייה הייתה כמו נצחון למוראל.

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

לצד המשחק באנפילד יש עוד רגע שיא מעונת 1997-98 כשאלן באקלי היה המאמן שלנו. נסענו פעמיים לוומבלי, שאלה היו הפעמים הראשונות ששיחקנו שם, וניצחנו בשתיהן. נצחנו את נורת'המפטון בגמר הפלייאוף של הליגה שלישית ואת בורנמאוט' במגן הליגה. אלה היו שנות הזוהר, מעולם לא שחזרנו את אותם שיאים. למעשה, הפסדנו כל גמר אחר בוומבלי ואנחנו ממשיכים להדרדר.

עוד רגע שפל היה שהפסדנו בגמר גביע צבעי ג'ונסטון – Johnstone’s Paint Trophy (החברה היא הספונסרית של הטורניר) ב2008. הדבר הטוב מאותו משחק היה שבסיום האוהדים שלנו שרו: ‘It’s the shittest paint in the world, the shittest paint in the world’, לפי המנגינה של ‘He’s Got the Whole World in His Hands’.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

אני לא יכול להיות בררן. חלוץ סביר יכול להיות נחמד וזו לא בקשה גדולה. הליגה החמישית היא ליגה שהופכת את דני גרהאם למרדונה.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

לינקולן סיטי, ללא ספק. זה הדרבי המקומי. לינקולן היא שעה נסיעה מגרימבסי וזה גם המקום שבו גדלתי. בשתי העונות האחרונות ניצחנו אותם בחוץ בבוקסינג די: המתנה הכי טובה שאפשר לבקש לחג המולד.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

קשר מרכזי, זה תמיד היה התפקיד שלי כשהייתי ילד. החשבתי את עצמי לפליימייקר יצירתי. אם ספרים, מוסיקה, בנות ואלכוהול לא היו מגיעים, הייתי יכול להיות רוד חוליט הלבן.

בלאנדל פארק

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

לפני משחק של גרימסבי אני חושב שזה בכללי רעיון לא רע לשתות לפחות 3 בירות.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

מאיפה להתחיל? העובדה שאנחנו לא כל כך טובים בכדורגל היא החסרון העיקרי. הייתה לנו עונה דיי טובה ואני מקווה שנגיע לפלייאוף כדי שנוכל לעלות ליגה. (הראיון נערך לפני סיום העונה. את העונה גרימסבי סיימה במקום הרביעי ששלח אותה לפלייאוף אבל היא לא הצליחה לעלות ליגה אחרי תיקו והפסד לגייטשאיד)

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

  שאלה מעולה. אני הולך על כל האגדות של גרימסבי, כולם מהתקופה שהיינו בשיא:

‘Super’ Clive Mendonca, Paul Groves, Ivano Bonetti – שחקן איטלקי משנות ה-90 שעזב את המועדון אחרי שהמאמן זרק עליו צלחת עם כנפי עוף, Peter Handyside and Danny Coyne.

13. באיזה קללה את משתמשת הכי הרבה בזמן שאת רואה משחק?

אני ממש מנבל את הפה במשחקים. לא נראה לי שאפשר לעלות על כתב את המילים שיוצאות לי מהפה במשחקים של גרימסבי. אבא שלי כל הזמן אומר שמזל שאמא שלי לא שומעת אותי, למרות שהוא לא פחות גרוע ממני.

Emperor Zero הם להקת פוסט פאנק ממנצ'סטר. אפשר לרכוש את הסינגל האחרון שלהם ‘Mental Health Café’ בגרסת ויניל כאן או להוריד מהבאנדקמפ של הלהקה. על עטיפת הסינגל מופיע צילום של נטלי קרטיס, שהתראיינה כאן בעבר על האהדה שלה ושל אביה, איאן קרטיס, למנצ'סטר סיטי.

Emperor Zero – Mental Health Café

Emperor Zero – Man With Red Eyes

שחקנית חיזוק – המשוררת תהילה חכימי

תהילה חכימי שבדרך להוציא את ספר השירה הראשון שלה, מספרת איך הפכה לאוהדת של ליברפול ולמה פספסה את הנפת גביע האלופות ב2005. בנוסף, ייתכן ונמצאה הסיבה להצלחה של ליברפול העונה? . בשחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

1. מה את עושה בימים אלה?

עובדת על ספר השירים הראשון שלי' מחפשת עבודה וגם על זה כותבת שירים.

2. מי הקבוצה שאת אוהדת בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

מסביב לגלובוס אני אוהדת את ליברפול. בארץ אני שומרת לבני יהודה את חסד נעוריו של אבי.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם את זוכרת את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

באליפות אירופה שנערכה ב-1996 באנגליה התאהבתי בשחקן נבחרת אנגליה סטיב מקמנמן ומאז אני אוהדת את ליברפול, הלכתי בעקבות האהבה. לצערי עדיין לא הייתי באנפילד.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה?

השחקן המועדף עלי מכל הזמנים הוא סטיב מקמנמן כי הוא היה שילוב של חוכמה וכדורגל טוב, היה נאמן לקבוצה וחוץ מזה הוא לבש את חולצה מספר שבע.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

משחקים רעים היו רבים נראה לי שהדחקתי.  אחד המשחקים הטובים שצפיתי בהם (בטלוויזיה) היה ה-4-3 מול ניוקאסל ב-1996 היו שניים כאלה שתי עונות ברצף.

ליברפול – ניוקאסל 3:4 אפריל 1996

"מקמנמן – שילוב של חוכמה וכדורגל טוב"

רגע השפל שלי עם הקבוצה  הוא גם רגע השיא של הקבוצה בעשור האחרון. זה היה בשנת 2005, חזרתי מאוסטרליה בערב שנערך משחק הגמר של ליגת האלופות, במחצית כשהתוצאה הייתה 3-0 לטובת מילאן, זה עשה אותי עצובה מאוד והלכתי לישון, בבוקר גיליתי שניצחנו.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

איקר קסיאס. השוער האהוב עליי עלי אדמות.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

מנצ'סטר יונייטד, אין צורך להסביר.

9. אם היית שחקנית בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקנית היית?

קשרית.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

פעם הייתי לובשת את החולצה בימים של משחקים, למעשה היו לי כמה. העונה נדרתי נדר לא לצפות באף משחק, בינתיים זה מוכיח את עצמו.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

מאז שאני אוהדת אותם הם לא לקחו אליפות וזה עצוב מאוד.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאת עוקבת אחריה?

סטיב מקמנמן, רובי פאולר, מייקל אוואן, סטיבן ג'רארד, לואיס אלברטו    סוארס.

13. לסיום, השלימי את המשפט: השופט….

שיהיה בריא

תהילה חכימי, בת 31, משוררת ומהנדסת מכונות המתגוררת ביפו. בימים אלה היא עובדת על ספר השירים הראשון שלה. היצירות שלה זכו להתפרסם ב: ערספואטיקה, מעין 9, מרחב 3, אסופת שירי באר שבע. שניים משיריה: "גרעינים" ו"אצנית" מתפרסמים כאן לראשונה. תהילה ו-Offside Stories שולחים ד"ש לליאורה, האחות הקטנה לבית משפחת חכימי שגרה בברצלונה הרחוקה והנפלאה. 

גרעינים – תהילה חכימי

 אֲנִי רוֹצָה שֶׁנִּרְאֶה בְּיַחַד כַּדּוּרֶגֶל

מִשְׂחָק שֶׁל הַמּוֹנְדְּיָאל

נְפַצֵּחַ גַּרְעִינִים וְנִירַק אוֹתָם מֵהַמִּרְפֶּסֶת

כְּמוֹ פְּרָאִי אָדָם עַל הָרֹאשׁ שֶׁל הַשְּׁכֵנִים

נִצְרַח כְּמוֹ מְשֻׁגָּעִים וְיִשְׁמְעוּ אוֹתָנוּ בְּכָל הַשְּׁכוּנָה

גַּם כְּשֶׁאֵין גּוֹלִים אוֹ בְּעִיטוֹת עוֹנְשִׁין

נִשְׁתֶּה מָלֵא גולדסטאר בַּקְבּוּקִים שֶׁל חֵצִי

וְנִכְעַס עַל כָּל נִבְדָּל שֶׁשּׁוֹרְקִים

בַּמַּחֲצִית נַזְמִין פִּיצָה

כִּי נִהְיֶה רְעֵבִים אַחֲרֵי כָּל הַטֵּרוּף הַזֶּה

וְעַד שֶׁהִיא תַּגִּיעַ נַקְשִׁיב לַהֲבָלִים שֶׁל הַפַּרְשָׁנִים

שֶׁמְדַבְּרִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שֶׁהַכֹּל נִהְיָה עִסָּה שֶׁל מִלָּה אַחַת

נִצְחַק בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּהְיֶה גּוֹל

נִתְגַּלְגֵּל עַל הַשָּׁטִיחַ מֵרֹב שִׂמְחָה

אַחֲרֵי שְׁרִיקַת הַסִּיּוּם נַשְׁאִיר אֶת כָּל הַבָּלָגָן כָּכָה

עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת וּבְתוֹךְ הַכִּיּוֹר

וְאַחַר כָּךְ בַּלַּיְלָה

נָשִׁיר הִמְנוֹנִים אַפְרִיקָאִים מְשֻׁנִּים

וְנַהֲלֹם בְּתֻפִּים, טַמְטַם כָּאֵלֶּה שֶׁמְּבִיאִים מִטִּיּוּל בְּאֶרֶץ זָרָה

נַחֲלֹם אֶחָד אֵת הַשְּׁנִיָּה מִתּוֹךְ שֵׁנָה

וּבְשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט נַעֲשֶׂה אַהֲבָה

אצנית – תהילה חכימי 

בְּאַלִּיפוּת הָעוֹלָם ל-100 מֶטְרִים מְשׂוּכוֹת

רָאִיתִי אֶת הָאָצָנִית הָאָמֶרִיקָנִית דּוֹן הַארְפֶּר שׁוֹלַחַת זְרוֹעוֹתֶיהָ לְאָחוֹר בְּתִזְמוּן מֻשְׁלָם

וּבְעוֹדָהּ חוֹצָה אֶת קַו הַסִּיּוּם וּמְנַפֶּצֶת אֶת שִׂיא הָעוֹלָם חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, הִנֵּה, כָּכָה אַתְּ צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה:

שִׁלְחִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת אֲחוֹרַנִּית בָּרֶגַע הַנָּכוֹן, אַל תִּפְתְּחִי אוֹתָן בִּתְנוּעָה רְחָבָה זֶה פּוֹגֵעַ בָּאֲוִירוֹדִינָמִיּוֹת שֶׁל הַתְּנוּעָה.

אשת הברזל והכדורגל האנגלי

כדורגל לא עניין יותר מדי את מרגרט תאצ'ר. היא העדיפה להתעסק בכלכלה הבריטית ובמדיניות חוץ. פתאום, באמצע שנות ה80 כאשר החוליגניזם והאסונות פקדו את האצטדיונים, הכדורגל הפך לנושא החם שאיתו ראשת הממשלה הייתה צריכה להתמודד.

תאצ'ר עם שחקני נבחרת אגליה: קווין קיגן, טרי מקדרמוט, פיל תומפסון ואמלין יוז (לחצו על התמונה כדי לראות וידאו מהאירוע)

ב8.4.2013 בזמן שבממלכה הבריטית הורידו את הדגל לחצי התורן לכבוד פטירתה של ראשת הממשלה, מרגרט תאצ'ר, באולד טראפורד שוחק הדרבי של מנצ'סטר (1:2 לסיטי). המשחק החל כמו עוד התמודדות בליגה האנגלית מאז שנות ה90: ללא הוקרה לתאצ'ר ובלי התפרעויות. שני אלמנטים המסמלים את החותם שהשאירה ראשת הממשלה המנוחה בקרב אוהדי הכדורגל.

ב1979 הרכיבה מרגרט תאצ'ר מהמפלגה השמרנית בבריטניה את ממשלתה הראשונה. פועלה המוכר ביותר היה בתחום הכלכלה הבריטית והוא זה שהקנה לה יריבים רבים בממלכה. מאנשי מעמד הפועלים בליברפול, דרך הפאנקיסטים בלונדון ועד אנשי מעמד הביניים של ברמינגהאם. תאצ'ר האמינה בכלכלה ליברלית ובתקופה שבה החלה את תפקידה, בריטניה הייתה בשפל כלכלי והיה צורך ברפורמות רחבות אשר נעשו בהתאם להשקפת עולמה הכלכלי. בכהונתה הראשונה היא העלתה את שיעורי הריבית הממשלתית כדי לרסן את האינפלציה, את המיסוי העקיף ואת המע"מ. כתוצאה מכך עלתה האינפלציה, עסקים מתחום הייצור נפגעו, ושיעור האבטלה עבר במהרה את קו שני מיליון האנשים. בכך הוכפל השיעור של מיליון המובטלים שהיו בתחילת כהונתה.

את כהונתה השנייה היא המשיכה במדיניות כלכלית ליברלית שכונתה תאצ'ריזם. תאצ'ר הפחיתה את מעורבות המדינה בכלכלה: הפריטה חברות ממשלתיות, הפחיתה את כוחם של ועדי העובדים ואת מס ההכנסה. הקרב המשמעותי ביותר של תאצ'ר היה כנגד תעשיית המכרות המולאמת, שהייתה נתונה בהפסדים כבדים. בעקבות הרפורמה, פתחו הכורים בשביתה שנמשכה כשנה. תאצ'ר לא נכנעה, והכורים חזרו לעבודה. בהמשך, היא הפריטה חברות ציבוריות נוספות ובהן חברת התעופה "בריטיש איירווייז" וחברת הפלדה "בריטיש סטיל". רוב הציבור הבריטי לא אהב את המדיניות שבה בחרה תאצ'ר ללכת וברחבי בריטניה החלו הפגנות נגדה. רוב המפגינים היו אוהדי כדורגל בריטים שמבחינה סוציו אקונומית השתייכו לשכבות הנמוכות שנפגעו ישירות מהכלכלה שתאצ'ר הנהיגה. לא רק המדיניות הכלכלית הפריעה לאוהדי הכדורגל הבריטים, אלא גם מצב הכדורגל הבריטי.

סיקור חדשותי של הפגנות הכורים בדרום יורקשייר

עוד לפני כניסתה של תאצ'ר לתפקיד סבלה הליגה האנגלית מתופעת חוליגניות כדורגל (שמאוחר יותר נתנה השראה לתת תרבות חדשה, קז'ואל). במרץ 1985 כתוצאה ממהומות שעוררו אוהדי מילוואל במשחק חוץ מול לוטון בהם נפצעו 81 אנשים, החליטה תאצ'ר על הקמת קבינט שיילחם בתופעת החולגניזם. אירוע רדף אירוע והפעם היייתה זו דליקה באצטדיון ברדפורד במשחק בין קבוצת ברדפורד סיטי ללינקולן סיטי במאי 1985. האש פרצה כאשר אחד הצופים זרק סיגריה שנפלה אל מתחת ליציעים לתוך ערימת פסולת שהצטברה במשך השנים. האש התפשטה במהירות וכאשר הקהל ניסה להימלט ביציאות האחוריות, הוא מצא את הדלתות נעולות. היציע נשרף כולו ובדליקה נספו 56 אנשים.

תאצ'ר מבקרת באצטדיון ברדפורד השרוף

שלושה שבועות לאחר מכן 39 אוהדי יובנטוס נמחצו למוות במהלך גמר גביע אירופה בין יובנטוס וליברפול באצטדיון הייזל שבבלגיה, תקרית שקיבלה את השם 'אסון אצטדיון הייזל'. האסון התרחש כאשר אוהדים של ליברפול פרצו רצועת הפרדה בין היציע שלהם לבין יציע מעורב. האוהדים האנגלים החלו להשליך פחיות ובקבוקים לעבר האוהדים האיטלקים וביציע החלה מהומה. האוהדים שניסו להמלט, נלכדו בין גדרות הברזל שתחמו את היציע כאשר השוטרים סירבו לפתוח את השערים לכיוון הדשא ולהקל על הלחץ של הבורחים.  ראשי אופ"א דנו בסוגיה והחליטו להרחיק את הקבוצות האנגליות ל-5 שנים ממפעלי האגודה, הרחקה שמנעה את המשך פריחת הכדורגל האנגלי במפעל האירופאי היוקרתי. ב-8 השנים שלפני האסון, 7 פעמים זכתה קבוצה אנגליה בגביע אירופה, מתוכן 4 פעמים זכתה ליברפול. בשנים שלאחר התקרית אף קבוצה אנגלית לא הצליחה להגיע לגמר גביע אירופה, והראשונה שעשתה זאת הייתה מנצ'סטר יונייטד רק לאחר 14 שנים עם ניצחון 1-2 על באיירן מינכן בגמר 1999.

 תאצ'ר תמכה בעונש ומסרה בתגובה כי האחראים למהומות "גרמו בושה וחוסר כבוד למדינה ולכדורגל שלהם. אנחנו צריכים לנקות את המשחק מחוליגניזם אצלנו בבית, ואז אולי נהיה מסוגלים לשחק בחו"ל שוב". במטרה לצמצם את תופעת החולגניזם תאצ'ר החלה בקמפיין ציבורי בו היא אמרה שיש לתת עונשים קשים יותר לאותם בריונים כדי שיהוו גורם מרתיע לאחרים. האסון בהייזל הוביל להגברת האבטחה במגרשים, איסור על מכירת אלכוהול במשחקים ותחושה של סלידה מהאסון הובילו לירידה חדה באלימות אך עדיין הכדורגל האנגלי היה נגוע בחוליגניזם מדי פעם.

סיקור חדשותי של אסון הייזל (ארה"ב)

תקרית הכדורגל המרכזית שהתרחשה תחת תקופת כהונתה של תאצ'ר הייתה אסון הילסבורו. באסון נהרגו 96 מאוהדי ליברפול במשחק חצי גמר הגביע ב-1989 בין ליברפול ונוטינגהם פורסט, לאחר שנדחפו ונמחצו באצטדיון. תאצ'ר ספק התעלמה מהעובדות שמטילות את האשמה על המשטרה, ספק לא ידעה עליהם והאשימה את אוהדי הכדורגל באסון. בכך היא לקחה חלק בסיפור הקונספירציה המטיל את האחריות למקרה על אוהדי ליברפול. מזכיר העיתונות של תאצ'ר אמר כי יום לאחר האסון ביקרה תאצ'ר באצטדיון ובו נאמר לה על ידי המשטרה שאוהדים שיכורים של ליברפולמחוץ למגרש יצרו את הלחץ שנוצר בתוך היציעים אך חובבי כדורגל אחרים טענו שתאצ'ר הייתה אחת מאנשי המפתח בקונספירציה. האינטרס שיכל להוביל אותה להאשמה הזאת היה הרצון שלה להלחם בחוליגניזם. היא ציפתה שלאחר האסון תעלה ביקורת ציבורית כלפיי אוהדי כדורגל חוליגנים. היו כאלה שטענו שהתמיכה של תאצ'ר בשוטרים הייתה מעין תגמול למשטרת דרום יורקשייר. זאת הייתה הדרך שלה להודות להם על מאבקם בהתפרעויות שחוללו הכורים בזמן ששבתו. עמידתה לצד המשטרה הכעיסה מחדש את אוהדי הכדורגל וחיזקה את חוסר הפופולאריות המתמשך שלה בקרב חלקים של הציבור.

קריקטורה המתארת את מעורבותה של תאצ'ר באסון הילסבורו

בספטמבר 2012 וועדת בדיקה עצמאית של האסון מטעם הממשלה הגישה את מסקנותיה בהן היא ניקתה את האוהדים מכל אחריות לאסון וחשפה את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף 164 עדויות והעלמת ראיות. באותו היום גם אוהדי ליברפול (המעטים) שעוד איכשהו חיבבו את תאצ'ר סימנו אותה כאויבת מספר אחת שלהם.

אוהדי ליברפול לא מבכים על מותה של תאצ'ר

שר הספורט שלה, קולין מויניהאן, ניסה לצאת ברפורמה עוד לפני אסון הילסבורו. מויניהאן, בתמיכת תאצ'ר, רצה שאוהדי הכדורגל יישאו תעודות זיהוי מיוחדות שרק איתכם יוכלו האוהדים להכנס לאצטדיונים. החוק אמר שכל מי שמנסה להכנס לאצטדיון ללא הכרטיס נידון למאסר של חודש או קנס. הרעיון לא יצא לפעול בסופו של דבר לאחר שהוא ספג ביקורת מדו"ח טיילור שיצא ב1990 בעקבות אסון הילסבורו – "זה כמו להשתמש בפטיש כדי לפצח אגוז". הדו"ח קבע כי הסיבה הרשמית לאסון הייתה כשל בשליטת המשטרה על האירוע. אחת המסקנות החשובות ביותר של הדו"ח הוא הפרקטיקה שהציע לגביי הסדר והפיקוח באצטדיונים. במקום להגביר אותה על ידי הוספת עוד שוטרים הוא הציע הכלה חברתית של האוהדים – חווית המשחק מוכרחה להשתנות לטובתם של האוהדים/אורחים. הוא ציין כי האצטדיונים אינם עומדים בציפיות המודרניות: "השירותים הציבוריים פרימיטיביים, לא מתוחזקים ולא נמצאים בכמות מספקת. עובדה זו מורידה באופן אוטומטי סטנדרטים של התנהגות אצל האוהדים". הדו"ח המליץ על הפיכת האצטדיונים הגדולים לכל-מושביים, כלומר לכל צופה עם כרטיס מוקצב מושב מסוים, בניגוד לאצטדיונים בהם קיימים מקומות המחייבים את הצופה לעמוד. הדו"ח קבע כי מקומות עמידה אינם מסוכנים מטבעם, אך הממשלה בראשות תאצ'ר החליטה לא לאשר מקומות עמידה כלל ואישרה הקמת מתקנים חדשים. בכך תאצ'ר תמכה בדעת רוב חובבי הכדורגל שאמרו שחלק מהאסונות שהתרחשו בכדורגל האנגלי היו בגלל מתקנים ישנים ולא ראויים. (הדו"ח הכיל גם המלצות נוספות בנושאי אלכוהול באצטדיונים, מחסומי לחץ, גדרות, שערים מסתובבים, מחירי כרטיסים ועוד.)

תאצ'ר מבקרת בהילסבורו יום לאחר האסון

אסון הילסבורו הוביל למספר שינויים בכדורגל הבריטי ששיפרו אותו, אך רובם לא נעשו ביוזמת תאצ'ר: כניסת טלוויזיה במעגל סגור, שיטור עצמי על ידי האוהדים, הופעתם של פאנזינים (מגזינים של האוהדים) שחיזקו את הקהילתיות של אוהדי הקבוצות, יצירת ארגוני אוהדים והקמת מנהלת הליגה – הפרמיירלייג.

אז מה בעצם הייתה המורשת של תאצ'ר לכדורגל האנגלי? בקהילת הכדורגל באנגליה נראה שהדעות חלוקות. כשמנסים לעשות את השקלול המלא צריך לקחת בחשבון מספר דברים: התקופה שבה היא כיהנה בתפקיד הייתה אולי התקופה הקשה ביותר בהיסטוריית הכדורגל הבריטי, העובדה שהיא הלכה כנגד המעמדות העובדים שהם המרכיב הגדול ביותר של אוהדי הכדורגל, תפקידה באסון הילסבורו והעובדה שהיא אומנם לא הציבה את שיפור תדמית הכדורגל כמטרה עליונה אבל היא גם לא התעלמה מהחוליגניזם ומהמתקנים הרעועים.

התקשורת הבריטית הייתה חלוקה ביום פטירתה לגביי נושא אי ההוקרה של תאצ'ר בדרבי של מנצ'סטר. אלה שתמכו בדקת הדומייה לזכרה טענו שהיא הייתה ראשת הממשלה עם הישגים נרחבים ובהם מיגור החוליגניזם. אלה שהיו נגד אמרו שלא צריך לערב פוליטיקה בכדורגל בנוסף לטענה שתאצ'ר שנאה את המשחק ואת אוהדיו. בכל אופן, ברחבי אנגליה רבים מהציבור הבריטי יצאו לרחובות לחגוג את מותה של אשת הברזל ובינהם, כמובן, אוהדי ליברפול כמו שהבטיחו בשיר שלהם ביציעים:When Maggie Thatcher Dies.

חגיגות מותה של תאצ'ר בבריקסטון

When Maggie Thatcher Dies

שחקן חיזוק – היוצר חיים שדמי

חיים שדמי מספר איך נוצר הקשר הניצחי שלו עם מכבי ת"א, מה היו רגעי השפל והשיא שלו איתה ואת מי הוא מכנה "חיקוי זול עשוי מפלסטיק". הפועל? "טכנית אין מונח כזה אוהד הפועל, לוני בנה אותם". שחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

צילום: יערה אורן

צילום: יערה אורן

1. מה אתה עושה בימים אלה?

לאחרונה הוצאתי את ספר הביכורים שלי, "צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי", ואני בעיקר עסוק בו, כרגע. לצד פרויקטים אחרים ורעיונות שאני מקדם. עכשיו גם התחיל הסמסטר וחזרתי ללמד.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

אני אוהד את ליברפול, אבל את מכבי אני אוהב. אין מה להשוות בכלל. אני נעלב כשקוראים לי אוהד מכבי. יש דרגות שונות לחום רגשי ואהבה היא מעל אהדה. לא שמעתי אף פעם ילד אומר לאמא שלו שהוא אוהד אותה או גבר נשבע אמונים לאהוד את אשתו לעולמי עד. מה שכן, הייתי רוצה לראות את התגובה שלהן ברגע הזה… ניצחון 0:1 של מכבי, משער עצמי, במשחק דלוח באובך שרבי תמיד יוציא ממני יותר רגשות מכל ניצחון מדהים של ליברפול באיסטנבול. או משישייה של ברצלונה.

מה שכן, בשנים האחרונות שמורה לי פינה חמה בלב ליונייטד FC ממנצ'סטר, הקבוצה שמזכירה מה הוא כדורגל באמת, מה שהיתה מכבי משך שנים ארוכות.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

הייתי בן ארבע כשהפכתי לאוהב מכבי ואני זוכר את בוקר השבת הזה כמו אתמול. ברמת-אילן, השכונה שגדלתי בה, כולם אהדו את מכבי, חוץ מטל לנדאו שאהד את הפועל והיה בן דוד של גילי לנדאו. זאת הסיבה שהתרנו לו לאהוד את הפועל. הוא לא באמת היה בן דוד של גילי לנדאו, אבל צריך להסביר איכשהו את האהדה שלו (טכנית, אין למעשה מונח כזה אוהד הפועל, יש שונא מכבי). היה בוקר שבת אחד, שאחי שאל אותי את מי אני אוהד ואמרתי שאני לא לגמרי יודע, והוא אמר שכדאי שאני אוהד את מכבי. אני באמת ובתמים חושב שיש קשר אישיותי ובאופי בין אוהד קבוצה לקבוצה שלו, והבחירה הזו איננה מקרית. כמובן, שהאלמנט הזה כבר פחות רלוונטי למציאות עידן הכסף הגדול והקולוניאליסטי שהורס את הכדורגל, אבל עד לפני כעשרים שנה היתה לזה משמעות.

המשחק הראשון שהלכתי היה מחפיר, אבל הוא בדיוק המשחק הקלאסי לייצר דרכו קשר ממשי בין אוהב לקבוצה: תיקו אפס מבאיש בבלומפילד, עונת 1983/84, נגד הפועל חיפה, שבוע אחרי השלוש אפס בדרבי עם הצמד של בן שטרית. מכבי הוציאו למשחק נגד חיפה כרטיסים מוזלים באלף שקל (ישנים, ישנים; שקל אחד במונחים של היום). מאחר ואני חושב שבבסיס הקשר בין אוהב לקבוצה מצוי שברון הלב, האכזבה והנתינה האינסופית ללא תמורה מקבילה – רק משחק פתיחה כזה, מבטיח קשר נצחי נטול תנאים.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה?

את קלינגר שמרתי לאחותי, היו שנים שההשוואה החזותית ביני לנימני ברחוב מילאה אותי בריגוש, בני טבק היה הראשון שאהבתי, עד היום אני מתרגש מהזכרונות שלי מההתבגרות של דריקס, שלח הוא ה"אח הגדול" שלי, ואובארוב ופולוקארוב, סבא אובארוב ודוד פולוקארוב, לעד יהיו הדמויות שיעוררו בי את הדחף הכי גדול לחבק אותם ולבקש מהם שיקריאו לי סיפור.

רומיניגה היה הראשון שאהבתי מעבר לים והוא גרם לי לאהוד את גרמניה. קנטונה הוא תמצית הרומנטיקה בכדורגל. ג'רארד הוא ג'רארד… אני יכול להמשיך. אין לזה משמעות. שחקן הוא לא יותר משחקן, סטטיסט בהצגה הגדולה. וההצגה הגדולה היא הקבוצה ואוהביה. מעולם לא ייחסתי חשיבות יתר לשחקנים. הם דבר חולף.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

רע: הפסדים בדרבי בעשור וחצי האחרונים, ובראשם הדרבי בו נימני הכשיל את חיים יעקב השופט. העליבות ואובדן הדרך של מכבי באותן שנים התבטאה בשיאה בדרבים. הם היו השיקוף למה שמכבי הפכה להיות. אין לי טענה להפועל ולאוהדיה. בסוף כל תואר שלהם הייתי שולח ללוני ונימני זר פרחים: "ללוני/נימני, תודה על הכל, לא שוכחים, אוהדי הפועל". אנחנו עשינו אותם, וליתר דיוק לוני. וככה באמת קראתי למכבי בשנותיו: הפועל לוני. תמיד גם אמרתי שרק אנחנו גם יכולים להפסיק את זה, אם רק נרצה.

טוב: ע"ע התשובה הבאה.

נמני מכשיל את חיים יעקב

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

שפל: שנות לוני ונימני. והגדול מכולם: אותו יום סתיו, ספטמבר 1998, אני יוצא עם רמי רוטהולץ ממשרדו של לוני במגדל שלום, אחרי ראיון שעשינו איתו ל"העיר", חש את הבולען הנורא של הייאוש וחוסר התקווה מהדבר שהרגע ביליתי איתו שלוש שעות ומהתשובות שקיבלתי ממנו, מסתכל על רמי המבוגר ממני בכעשרים שנה בתקווה להתעודד – ומבין ששנותיי הקרובות לא הולכות להיות מוקדשות לעידוד, אלא למלחמה באסון הספורטיבי הגדול ביותר שהתרחש במדינה.

שנה קודם, באוקטובר 1997, פרסמתי ב"העיר" את כתבת עשרת אלפים המילה, הטקסט הכי ארוך שכדורגלן ישראלי עד דן רומן נדרש אליו – "סיפור קריסתו של מועדון כדורגל" – המספר את הסיפור האמיתי על הגעתו של לוני למכבי, שיבתו של אברם והדחתו של קשטן. הטקסט ההוא חזה את מה שקרה אחר-כך בקבוצה הזאת, אבל אז באמת האמנתי שאם הכל כל-כך ברור, כל אחד יבין את אז. שנה אחר-כך כבר הפנמתי שלוני ואברם הם לא כל אחד.

שיא: הרביעייה בדרבי ואליפות 1992 – האליפות הראשונה שלי כאדם בוגר – עדיין נדמות בעייני עד היום כחלום. אפילו שהייתי במגרש, כולל במשחק האליפות בנתניה, זה לא מציאותי. כל-כך הרבה שנים חיכיתי, ופתאום… לכן, אלה הם שיאים שאני לא לגמרי מודע להם עד הסוף.

אני חושב שהקסם האמיתי בנצחונות גדולים שהם תמיד נדמים לך כאילו חלמת אותם, כאילו הם לא קרו באמת. זאת הסיבה שהם מלווים אותנו חיים שלמים. כדי שנוכל להתענג עליהם ולמצות אותם לאט-לאט.

 אבל ה-1:3 מול חיפה בקריית אליעזר בדאבל 96', כשהשערים נכבשים מול עייני ביציע (ולא לשער המרוחק) – הוא-הוא השיא. הכל היה ממשי, כולל הידיעה שהגיע הזמן שמישהו ישים את מוצר הפלסטיק תוצרת סין המתכלה והחקייני הזה – מכבי חיפה – במקומו הראוי. אני מעריך את חיפה, אוהב את בנאדו מכל הלב, אבל מה, בלעדי לוני, נימני ושנות ההלם אחרי מותו של לייבו האגדי, השנים הראשונות שכל מיני ג'ון סקאלי'ס התחילו להופיע אצלנו, מכבי חיפה היתה היום בדיוק מה שהיא: חיקוי זול עשוי מפלסטיק לדבר האמיתי מהבירה האמיתית.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

זאת שאלה שרק ציוני יכול לשאול. שנור, שנור, שנור. שחקנים לא רוצים, שחקנים מגדלים. 8 שחקני בית ושלושה זרים לוקחים אליפות. זה מה שאני רוצה.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

צילום: יערה אורן

צילום: יערה אורן

מתבקש שאענה שהכי כיף לנצח את בני העוולה בדרבי, וברור שיש בזה משהו, אבל זה רק חלקיק. אל"ף, כיוון שאינני מכיר בקיומה של הפועל, ובי"ת, כי זה בנאלי.

בכנות? רק מכביסט יכול לחוות את משמעותו האמיתית של נצחון עקר. נצחון עקר פירושו נצחון שאין בו תכלית. בשנות לוני הארוכות – הבעלים הטוב ביותר שהיה לחיפה ולהפועל והאיש שהשפיע יותר מהכל על פני הכדורגל הישראלי בעידן המודרני – מכבי גם ניצחה לא מעט. השוויתי פעם בין הנצחונות האלה לבין ביקור אצל סבתא דמנטית בבית חולים שמצמצה פתאום. הם לא קידמו אותך לשומקום. ולכן, נצחון שיש בו טעם, שמעורר בך ריגוש, הוא הנצחון הכייפי מכולם. מאז שאני ילד ועד היום, למעלה משלושים שנה, אני לא בודק נגד מי מכבי משחקת בשבת. אינני בודק, כיוון שאין בזה משמעות. הזהות שלך מוגדרת על-ידי מי שאתה ולא על-ידי האחר. אם מכבי תעשה את כל מה שנדרש, היא צריכה לנצח כל משחק. ואם היא לא עשתה את המוטל עליה, אז אין לה מה להתלונן אם היא הפסידה.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

משך שנים ארוכות התשובה היתה חלוץ-סקורר. באמת הייתי כזה פעם. ברמת אילן. הבקעתי רביעיות, בבגרותי הבקעתי את השער הכי יפה שהובקע אי פעם במגרשי הכדורגל, מקצועניים וחובבניים כאחד (ואפילו הקדשתי לו סיפור בדה באזר)… אבל אני חושב שעם השנים אני מתבגר ונהייה קבוצתי יותר ופחות סוליסט. ולכן, אני חושב שהייתי חלוץ נהדר, שמבשל גם לחבריו, שיורד אחורה ויורד גם לגליץ', שנלחם ומטריף את הקהל, מקבל אדום כשצריך בדרבי, שילוב שהוא מסי באופי של שלח וקלינגר.

אבל תמיד-תמיד, תהיה בי את מלוא האהבה לשחקנים המקריבים, עתירי האופי ופחות כישרון – שאילו הייתי פחות אגו-מניאק, הייתי מת להיות כמוהם. פשוט התחושה הזאת, שאתה רץ בידיים פרושות לצדדים אחרי שער, אין עליה. נקודה.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

היום, כשאני כבר בוגר, אני יכול לומר שאין לי, ובעיקר – כמה זה משחרר שאין לי. כיוון שעד לא מזמן, אני לא לגמרי משוכנע שהתוצאות של מכבי אינן תלויות אך ורק בי. אני כן משוכנע באמת ובתמים שאני ניצחתי את אובראדוביץ' בגמר בפאריז, ועל סיפורי הגבורה שלי מהשנים הארוכות באייטיז, ניינטיז ותחילת האלפיים, אפשר למלא ספרים שלמים, ואני מניח שזה עוד יקרה יום אחד. כיום, השתיקה עדיין יפה להם. אותו דבר על תחושת האשם האדירה שאני נושא עליי כל השנים בגלל הפסדים ותוצאות לא מקוות. אין דבר כזה אוהב קבוצה אמיתי ללא אמונות תפלות. אני חושב שההוכחה לחוסר התבונה והמוסר הדתיים היא בכך שהם לא למדו את מה שמערכת היחסים בין אוהבי קבוצות לקבוצות שלהם אמורה היתה להסביר להם.

מה שכן, עד היום, אני מקפיד לדרוך על הפס האדום כשאני עולה כל מדרכה אדום-לבן.

אה, ועוד דבר קטן: הכלל המרכזי שלי כאוהב קבוצה, שאינני מדבר על אמונות תפלות שלי והאם אני מקיים אותן, עד שאני מחליט שחלה עליהן התיישנות. ככה שטכנית, אין לך שום יכולת לדעת מה אמת מכל מה שאמרתי והאם באמת אני לא מקיים היום אף ריטואל.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

באהבה אין חסרונות. יש מחירים שאתה משלם. המחיר שאתה משלם בלאהוב את מכבי, הוא ההוכחה איך דברים יפים נהרסים מבפנים, ובגלל גודלם. איך אנשים מתקנאים בדבר יפה שנבנה בעמל רב ומתוך אהבה מוחלטת לדבר, ומחרבים אותו ברגע. איך בני אדם חושבים שההצלחה היא המהות, ומתעלמים מעבודה ארוכת שנים.

מכבי היא ההוכחה שכשמשהו עובד יפה, יהיו הרבה טפילים שירצו לקחת חלק בהצלחה, כדי לפצות את עצמם על תסכולים אישיים וחוסר כשרון, ובדרך הזאת יהרסו לך את הקבוצה. סטיב ג'ובס, בעצמו טרמפיסט על הטיל שהמציא גוטנברג, אמר פעם על ג'ון סקאלי (המנכ"ל שהדיח אותו מאפל), שהוא כמו אדם שרוכב על טיל וחושב שהוא המציא אותו. לוני הקפיטליסט-קולוניאליסט, אברם העסקן ונימני נטול המוסר, כל אלה הסקאלי של מכבי. כמו שהדנקנר'ס, השלמה מעוז'ס והדתיים הם הסקאלי'ס של המדינה. כן, אני חושב שהסיפור של מכבי הוא בבואה לסיפורה של החברה הישראלית והמדינה.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

אני מתעלם מכושרם ומתייחס אך ורק לפוטנציאל שלהם: אובארוב, מלמיליאן, זוהר, גדי ברומר… בעצם, לא רוצה לענות על זה. למה לפגוע ביתר? יצירת אמנות וקבוצת כדורגל הן דרכו היחידה של גבר לחוות אימהות, ותן לי אמא שתפגע בילדים שלה בפומבי. מה שאני חושב עליהם, הוא ענייני שלי. ובכלל, בקבוצה כמו מכבי, זאת לא שאלה כל-כך פיירית. הרי גם ברקוביץ' ורוסו עברו אותנו, מקאנקי ונימני. בגלל זה אני אומר, שלח וראדי ודומיהם, הם בעייני הדוגמא האמיתית לחיקוי.

מה שכן, הדבר שהכי מרגש אותי בשחקנים שלי, זה לראות איך הם מתבגרים לי מול העיניים. מגרוטאות משופעות כשרון, אבל גם עם אופי חרא שחושב שהם אלוהים ודופק להם את הקריירה, פתאום נפתחת להם הצ'אקרה והם תופסים את עצמם רגע לפני שזה מאוחר. דריקס היה כזה, ועטר – כיום בדיוק בן גילו של דריקס כשזה התחיל את המהפך שלו – מגלה סימנים שהוא יכול להיות כזה. תלוי בו.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

…לבי עליו. אילו מאמני ושחקני הכדורגל הישראלי היו מתייחסים לעצמם באותה מידה של חומרה כמו שהם מתייחסים לשופטים – הם היו עוזבים מרצון את התחום. עזבו אותי מעיניים אלקטרוניות והתערבות של הטלוויזיה, ותשאירו את הכדורגל כמו שהוא. מעולם לא התעניינתי מי השופט במשחקים של מכבי. עד היום. רק ישראלים בכיינים מסוגלים לייחס כזו משמעות לשופט.

חיים שדמי נולד בשנת 1974 וחי בתל אביב. הוא בימאי ותסריטאי, סופר ועיתונאי. סרט הביכורים שלו נקרא יש לי קבוצה להציל. הוא מספר על אוהב קבוצת כדורגל היוצא למסע רומנטי בעקבות אהובתו שנחטפה בידי בעלי ההון הרשעים. בימים אלה יצא ספרו הראשון, צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי (הוצאת גוונים), אסופת סיפורים. מאמצע שנות התשעים הוא כתב, בין היתר, בעיתונים העיר, הארץ וגלובס. בימים אלה הוא כותב בעיקר לאתר דה באזר. הוא מביים לתוכניות וסדרות טלוויזיה שונות, ומלמד באקדמיה.

אסון הילסבורו – האמת יוצאת לאור

עם הזמן אני מגלה שקשה יותר ויותר לרשום על הקשר בין ספורט ותרבות בלי לציין (לפחות) פעם בחודש את אחד האחים גלאגר (אואזיס לשעבר). בשבוע שעבר התבטא נואל גלאגר על פרסום דו"ח ועדת בדיקה עצמאית של אסון הילסבורו.

15 באפריל 1989,אצטדיון הילסבורו (מגרשה הביתי של שפילד ונסדיי), מפגש בין ליברפול ונוטינגהאם פורסט במסגרת חצי גמר הגביע האנגלי שתוכנן לשעה 15:00 הסתיים בטרגדיה. בשנים האלה במרבית האצטדיונים היו מותקנות גדרות ברזל גבוהות בין הקהל למגרש, בתגובה לתופעת החוליגניות שתפסה תאוצה.

24  אלף אוהדי ליברפול נאלצו לעבור ב-23 שערי כניסה בלבד, התוצאה היתה לחץ אדיר מחוץ למגרש. ב-14:47 הורו כוחות המשטרה לפתוח את השער הראשי ליציע והמוני אוהדים החלו לזרום לעבר היציעים המרכזיים מאחרי השער. איש לא כיוון אותם ליציעים ריקים בצדי המגרש, וביציעים 2 ו-3 נדחסו פי שלושה מהקיבולת הרגילה. למרות שניתן היה לראות אנשים נלחצים אל הגדרות, נחנקים ומכחילים, איש מכוחות המשטרה לא נטל אחריות והורה לפתוח את השערים המובילים למגרש. המשחק נפתח כסדרו ורק כעבור שש דקות, בשעה 15:06, החליט השופט להפסיק את המשחק בעקבות המלצת המשטרה – מספר דקות לאחר שהאוהדים החלו לטפס על הגדרות. בינתיים נפתח שער קטן בגדר ורבים מהאוהדים הצליחו להיחלץ דרכו. אחרים טיפסו מעל הגדרות אל כר הדשא או נמשכו על ידי אוהדים אחרים ליציע שמעל הטריבונות.

 בשלב זה שרר בלבול רב בקרב הרשויות. קציני המשטרה שיערו בתחילה כי מדובר בפריצת אוהדים לדשא והגיבו בשליחת תגבורת למניעת כניסת האוהדים למגרש במחשבה שמדובר בחוליגנים, במקום לעזור להם לברוח. הצפיפות הייתה כל כך קיצונית עד שאוהדים רבים מתו תוך כדי עמידה. המגרש התמלא במהרה באוהדים מזיעים ומתנשמים, באוהדים פצועים ואף בגופות ההרוגים. האוהדים עזרו ככל שיכלו, רבים מהם ניסו להחיות אחרים וחלקם עקרו את שלטי הפרסום והשתמשו בהם כאלונקות.

לאחר המקרה ראשי המשטרה הפנו אצבע מאשימה כלפיי האוהדים השיכורים וללא הכרטיסים שפרצו את שער הכניסה ויצרו את הדחק הקטלני. חללים וניצולים נבדקו במטרה למצוא עקבות צריכת אלכוהול והעיתונות קיבלה דיווחים על אוהדים שיכורים שגרמו לאסון. ארבעה ימים אחרי האסון יצא הסאן בכותרת "האמת", בה דיווח בהסתמך על עדויות שוטרים שאוהדים גנבו מהחללים, השתינו על שוטרים וביזו גופות. הדיווח גרם לכתם שדבק בעיר. מוקד נוסף לזעם היה החלטת חוקר מקרי המוות להכריז על 15:15 כשעה שאחריה לא נותר בחיים איש מהחללים ולהכריז על הקורבנות כנפגעי תאונה. כל זאת למרות עדויות ברורות על פצועים שנותרו בחיים גם אחרי השעה הזו.

דיווח החדשות מיום האסון

במשך 23 שנה נאבקו תושבי ליברפול, אוהדי הקבוצה ומשפחות החללים להוציא את הצדק לאור. בשנת 2009 החליטה הממשלה למנות ועדת בדיקה עצמאית לאסון ובשבוע שעבר ב12 בספטמבר 2012 הם זכו לראות את האמת שלהם יוצאת לאור. הוועדה פירסמה את מסקנותיה, בה ניקתה את האוהדים מכל אחריות לאסון, חשפה את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף 164 עדויות והעלמת ראיות, וקבעה ש-41 מהמתים נפטרו אחרי השעה 15:15, השעה אשר חוקר מקרי המוות המקורי קבע בה כולם כבר מתו, ושייתכן שאם כוחות ההצלה היו מגיעים אליהם בזמן ניתן היה להציל את חייהם.

לראשונה נקבעו אחראים לאסון: משטרת דרום יורקשר, כוחות ההצלה, מועדון שפילד וונסדיי ועיריית שפילד. המשטרה, מערכת המשפט וחלקים מהתקשורת נמצאו אחראים בטיפוח ובהפצת שקרים שנועדו לנקות את המשטרה מאחריותה ולהדביק אותה על האוהדים.

 הממצאים החדשים הביאו גם את דיוויד קמרון, ראש ממשלת אנגליה, לשאת נאום בפרלמנט בנוגע לאסון. "יהיה נכון עבורי כראש ממשלה להתנצל באופן ראוי למשפחות 96 החללים בשל סבלן במשך 23 שנים. הממצאים החדשים מבהירים שהמשפחות סבלו מאי צדק כפול. אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה בהגנה על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת, וגם אי הצדק של ביזוי החללים, ההאשמה שהיו אשמים במותם. בשם הממשלה והמדינה אני מתנצל באופן עמוק על אי הצדק הכפול שלא תוקן זמן כה רב".

"הבאה בתור הייתה ליברפול העיר הרוחנית שלי. הופעה מעולה, קהל יוצא מהכלל. הם אף פעם לא מאכזבים ה Scousers האלה (Scouse זה הדיאלקט שבו מדברים בליברפול). אם אני כבר מדבר על ליברפול, אני רוצה להגיד שאני רושם את זה ביום שבו האמת האמיתית סוף סוף יצאה לאור על אסון הילסבורו. הרבה כבוד ל96 משפחות ההרוגים על כך שחשפו את השקרים של ממשל תאצ'ר. עם היד על הלב שלי אני מצדיע לכם".

אלה דברים שאמר נואל גלאגר בבלוג שלו Tales From the Middle of Nowhere  המתפרסם באחד מאתרי החדשות באנגליה. בשבוע שעבר בין רישומיו על סיבוב ההופעות האחרון שלו באנגליה, כאוהד כדורגל הוא שוב הראה את הסולדריות בממלכה כלפיי האירוע וכלפיי ליברפול בכלל והקדיש את הדברים הנ"ל על דו"ח אסון הילסבורו.

תזכורת קטנה על בית משפחת גלאגר: שני האחים אוהדי מנצ'סטר סיטי הקימו את להקת ההמנונים אואזיס וב2009 להקת הרוק ממנצ'סטר התפרקה וכל אחד מהאחים הלך לדרך משלו: ליאם הקים את להקת Beady Eye שמבחינה מוסקלית ניסתה להמשיך את הקו המוסיקלי של אואזיס במידה מסוימת (על ליאם וBeady Eye אתם מוזמנים לקרוא כאן). נואל (האח המוכשר יותר) עבר לקריירת סולו כזמר וגיטריסט בהרכב שהקים שנקרא Noel Gallagher's High Flying Birds.

אחרי הפירוק נואל לקח את הזמן והוציא את הסינגל הראשון של הלהקה, The Death of You and Me, ב2011. בסןף אותה שנה האלבום יצא והתקבל ביותר הערכה מזה של האח הקטן, ליאם. אפשר למצוא באלבום שירים שנשמעים כאילו יצאו מהדיסקוגרפיה של אואזיס (If I Had a Gun) אבל נואל מתח את הגבולות שלו והחליט לוותר הרבה פעמים על ריפים של גיטרה ולשיר אפילו טקסטים פוליטים כמו שעשה בשיר Soldier Boys and Jesus Freaks. ככה שהאלבום שמתקבל הוא קצת יותר מ"איזה-כיף-אנחנו-צעירים-שעושים-חיים-באנגליה" כמו שנשמע האלבום של Beady Eye.

לקראת סוף השנה אמור לצאת האלבום הבא של נואל שיהיה תוצר של שיתוף פעולה בינו לבין אמן המוסיקה האלקטרונית Amorphous Androgynous. במסיבת עיתונאים על האלבום שבדרך הוא אמר: "זה יישמע קצת כמו Dark Side of the Moon של פינק פלויד. הסאונד יהיה דומה ל Noel Gallagher's High Flying Birds אבל יותר פסיכדלי ומוחצן. זה לא פרויקט אלקטרוני. אנשים קופצים למסקנה הזאת בגלל שאמורפוס אנדרוג'יניוס (Amorphous Androgynous) התעסק באלקטרוניקה".

 Noel Gallagher's High Flying Birds – The Death Of You And Me

הארנבון מליברפול

ערים ברחבי הגלובוס הולידו לנו מותגים שונים, וליברפול היא ללא ספק אחת מהן. היא הביאה לנו את הביטלס ואת מועדון הכדורגל ליברפול. איאן מקאלך מלהקת אקו אנד דה באנימן ,שיופיעו בישראל ב29.4, יכול להזדהות עם לפחות אחד מהם.

"אני מתכנן לא למות, אבל אם אני אמות בסוף אני ארצה שזה יהיה בליברפול".

את המשפט הזה אמר איאן מקאלך, סולן להקת אקו אנד דה באנימן, למגזין רולינג סטונס.

מקאלך שנולד,וגדל בליברפול הקים ב1978 ביחד עם חבריו מהעיר: וויל סרג'נט, ולס פטינסון את להקת "אקו אנד דה באנימן". מבחינה מוסיקלית העיר ליברפול מעלה לראש רק מחשבה אחת – הביטלס. כל להקה חדשה מהעיר נשאלת ישר על הביטלס והאם היא השפיעה עליהם. "אני הקשבתי לדברים אחרים: 'ולווט אנדרגראונד', דייוויד בואי, 'רוקסי מיוזיק', 'טוקינג הדס', ליאונרד כהן ו'הדורס'. הביטלס היו שם, והם היו נפלאים, אבל הם לא השפיעו בכלל על מה שאנחנו עשינו", אמר מקאלך.

 הלהקה צמחה בסוף שנות השבעים בתקופה שבה מועדון מוסיקה בליברפול בשם אריקס הוביל את סצינת המוסיקה המקומית.

אקו אנד דה באנימן. איאן מקאלך ראשון משמאל

המועדון היה הבמה ללהקות הפוסט פאנק שצמחו בליברפול ולהופעות של הרכבים מערים אחרות. הפוסט פאנק, למי שלא שמע על המושג הזה, הוא סגנון מוסיקלי שהתחיל באמצע שנות ה-70 ומאגד בתוכו את הלהקות שהוקמו אחרי דעיכת הפאנק כמו ג'וי דיוויז'ן,דה פול, ודה קיור. להקות אלה התאפיינו בסאונד קודר יותר ובמילים אישיות ומורכבות יותר מלהקות בתקופת הפאנק.

בשנת 1980 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, Crocodiles. האלבום שופע במוסיקה קודרת ואפלה עם טקסטים מסתוריים של מקאלך , ולמרות שפנה לקהל שהיה מוכן למוסיקה מאתגרת הוא זכה בכל זאת להשמעות רבות ברדיו. שנה לאחר מכן הוציאו את אלבום השני שהיה דומה בסאונד שלו לראשון והתקבל באותה הצורה על ידי תעשיית המוסיקה.

ב1983 הגיעה ההצלחה הגדולה של אקו אנד דה באנימן, עם האלבום Porcupine, שטיפס עד למקום השני במצעד המכירות הבריטי, כשהוא מקבל תשבוחות מהעיתונות על ההפקה האיכותית והלחנים המורכבים. הסינגל מתוך האלבום, “The Cutter", היה לשיר הראשון של הלהקה שהגיע לעשרת הגדולים בבריטניה.

 

מקאלך חמוש בצעיף של ליברפול

האלבום הרביעי של הלהקה, Ocean Rain, שיצא ב1984 זכה גם הוא לביקורות חיוביות והסינגל מתוכו “The Killing Moon" נכנס למצעד עשרת הגדולים. מ1985 הלהקה התחילה לדעוך לאט לאט אבל לא לפני שהוציאה את השיר Bring On The" Dancing Horses" שהפך ללהיט.

 ב1988 סכסוכים בין חברי הלהקה גרמו למקאלך לעזוב את הלהקה ולפנות לקריירת סולו. בלי מקאלך הלהקה הוציאה עוד אלבום אחד שהתקבל בבוז על ידי המעריצים. ב1999 מקאלך חזר ללהקה, ובזמן שעבדו על אלבום חדש החיכוכים חזרו והפעם היה זה פטינסון שנאלץ לעזוב. עד היום הוציאה הלהקה עוד 4 אלבומים שהצליחו להחזיק את הגחלת של הפוסט פאנק משנות ה-80.

בכל ראיון מקאלך משבח את העיר שממנה בא, "ליברפול זה כמו נסיכות בתוך אנגליה. זה לא מתקרב לשום עיר אחרת במדינה. זה דומה לאופן שבו ניו יורק שונה משאר ארה"ב. זה הופך את ליברפול לעיר קסומה."

ב2006 אוהדי קבוצת הכדורגל ליברפול החליטו להפיק חידוש לשיר Ring Of Fire של ג'וני קאש שהיה להמנון הקבוצה בעונת 2005 שבסיומה היא זכתה בליגת האלופות. איאן מקאלך שעוד מילדות אוהד את הקבוצה האדומה מליברפול נענה מיד לבקשה ותרם את קולו. "הרגשתי מוזר ללכת לאנפילד בתקופת הפאנק. היה לי שיער מוזר, ואני לא זוכר עוד מוסיקאים אחרים הולכים למשחקים. אבל כשתמיד שואלים אותי מי עיצב אותי, אני עונה אבא שלי וביל שאנקלי".

איאן מקאלך מבקר באנפילד

לקראת סוף עונת 2010 כשליברפול מציגה יכולת חלשה והאוחז במושכות היה רפא בניטז, מקאלך שפך את זעמו על המאמן ואמר: "אני רוצה שהוא יילך. מבחינתי בניטז הוא כמו מנהל בית ספר שלא מכיר את התלמידים שלו מספיק טוב, אני חושב שהוא בבית ספר הלא נכון. זה כאילו הוא בא וחשב שהוא יכול לספוג את ההיסטוריה, התרבות והאופי של המועדון. אבל במקומות כמו באנפילד וליברפול יש ייחודיות – ואני לא חושב שהוא מבין את הייחודיות הזו".

אחד המהלכים היפים שעשה מקאלך למען הקבוצה היה באוקטובר 2010 כשהששתף בסרטון אוהדים שקראו לאיש העסקים האמריקאי,טום הייקס, למכור את המועדון. בסרטון מקאלך פונה להייקס ואומר "ליברפול היא כמו משפחה להרבה מאוד אנשים ואתה לא מפסיק לאנוס אותה בבת אחת במשך תקופה ארוכה".

סרטון המחאה של אוהדי ליברפול (חפשו את מקאלך ב2:10)

ולסיום, בפסטיבל המוסיקה טי אין דה פארק ב2008 הופיעו אקו אנד דה באנימן עם קאבר לשיר Walk On The Wild Side של לו ריד. הקהל קיבל את הקאבר עם שינויים קלים שמוקירים את העיר ליברפול ואת הקבוצה האדומה שלה.

Echo And The Bunnymen – Walk On The Wild Side