רונאלדו

כך פיספסתי את הגמר אבל זכיתי ביורו / איתי חסיד

איתי חסיד, מדריך טיולים בספרד, היה בטוח שאת גמר היורו הוא הולך לראות בבית כמו שצריך (אם ימצא סטרימינג טוב…), אבל לחיים היו תוכניות אחרות שכללו פולקסווגן ,רדיו מקרטע, שיחות על כדורגל ישראלי ופאנטה.

03

יש לי בבית את תנאי הצפייה האולטימטיבים.
טלוויזיה ענקית, מערכת סאונד סבבה וסלון נוח ומפנק. הבעיה היחידה שחבילת הטלוויזיה שלי היא הבסיסית ופה בספרד זה אומר שזה לא כולל אף שידור של משחק כדורגל. לפני כל משחק אני צריך לבצע עשרות פעולות על מנת למצוא שידור נאות, ואכן הצלחתי לראות את מרבית המשחקים באיכות טובה.

בזמן חצי הגמר נשלחתי מטעם העבודה לולנסיה, ופיקפקתי באפשרות שבכלל אוכל לראות איזה מסירה של פוגבה. להפתעתי בדירת העובדים המתקלפת בשיכוני ולנסיה חיכה לי חיבור מהקיר א-לה ניינטיז וטלוויזיה שיוצרה כשההורים שלי נולדו, וכך זכיתי בצפייה ישירה (וחוקית) בצרפת מנצחת את גרמניה, ובגריזמן הבלתי נלאה עושה את הבלתי ייאמן ומכניע את נוייר, נער הפוסטר הגרמני והבלתי ניתן להכנעה.

ביום הגמר הייתי אמור להגיע בזמן הביתה לברצלונה לצפות במשחק (או לפחות במחצית השנייה) אבל לצערי הטיסה התעכבה ובגלל ענייני עבודה פיספסתי את הרכבת האחרונה לברצלונה. כמו שנוייר ירד לחדר ההלבשה בידיעה שהוא פיספס את הגמר בכמה דקות כך גם אני, פתחתי את האפליקציה לחיפוש טרמפים בידיעה שאת הגמר לא אראה. כל שנשאר לי זה לקוות לנהג חסר מעצורים שיגמע את 400 הקילומוטרים במהירות בין ולנסיה לברצלונה ותקווה אחת בודדה. תקווה שנבחרת פורטוגול תעשה את מה שהיא הכי טובה בו, לא להכניע את המשחק ב90 דקות, וככה הם יפתחו לי הזדמנות לראות לפחות את הפנדלים.

בשמונה תפסתי מונית לתחנת דלק מבודדת בפרברי ולנסיה על מנת לפגוש את אלברו שהסכים לקחת אותי טרמפ לברצלונה. אלברו מאחר, אני ללא בטריה וללא אינטרנט יודע שזהו, נשאר לי לקוות לתקציר טוב של המשחק.
שמונה וארבעים, אלברו מגיע ומתנצל על האיחור, אני נכנס עם חיוך של ״לא קרה כלום״ למושב האחורי וישר מתחילה השיחה על מי אני ומה מביא אותי לפה.

כמה דקות לאחר מכן אני מפנה את חצי השאלות לטרמפיסט השני, גוסטבו, ומגלה שהבחור מאמן כדורגל, ובהפתעה גמורה אני חוקר אותו על הנסיבות שהביאו אותו להפסיד את הגמר. לא נותר לנו אלא להתנחם בעדכונים מהאפליקציה שלו – בורא פרי הסמארטפון.

למזלנו אלברו האדריכל החביב הוא גם היפי וגם חובב כדורגל מושבע, אז אנחנו פותחים את הרדיו ומאזינים לשירים ושערים הספרדי (רק היה חסר שם את הפתיח וכמה אוהדי הפועל שישירו לרוני דואני). לאחר כמה דקות של ניסיונות לפענח את המבטא של קואצ׳ גוסטבו אני נכנע ושואל למוצאו, גליציה הוא עונה. "איפה בגליציה?", אני מקשה והוא חושב שלא אכיר את עיר הולדתו ויגו.

בהתלהבות של ישראלי מצוי אני זורק לחלל האוויר ״ויגו, בטח. חיים רביבו.״ וזהו. פרצופו של גוסטבו כבר לא היה רציני כשל מאמן ספרדי שעובד באופן שוטף עם התאחדות הכדורגל ומארגן השתלמויות למאמנים ברחבי העולם, קואצ׳ גוסטבו חזר להיות הנער גוסטבו מהיציעים של באלאידוס. הוא מתחיל לספר לי בדמעות על כל המהלכים הגדולים של רביבו במדי ויגו שחקוקים במוחו, יחדיו אנחנו מעלים זיכרונות מהטריו הקסום רביבו/קרפין/מוסטובוי. אני מספר לו שיש לי בבית חולצה של רביבו במדי ויגו ואנחנו הופכים לחברי אמת.

מכאן השיחה עוברת פתאום לערן זהבי, ״יש לכם גם את צ׳אבי שעבר עכשיו לסין״ ״זהבי?״ ״כן, צ׳אבי.״ אני מספר לו שאני אוהד הפועל ושערן זהבי שחקן ענק אבל ילד זבל, הוא וה״פיו פיו״ שלו. לאחר מכן אנחנו מדברים על ביברס בצ״סקא, על תומר חמד שעשה קפיצת מדרגה באנגליה ועל הקוסם אייל ברקוביץ׳. אני מופתע מרמת הבקיאות שלו כשהוא שואל אותי על האלופה הטרייה, הפועל ב״שׁ. אני מספר לו שהם הקבוצה הישראלית היחידה ששיחקה בקאמפ נואו והושפלה. אנחנו מדברים על ג׳ורדי ולהפתעתי הוא חושב שהיה שחקן לא רע ״לא כמו אבא שלו, אבל אם נשים את ההשוואה המתבקשת בצד הוא היה שחקן טכני מאוד ומעל להכל שחקן קבוצתי״, הוא מפציר ואני מבטל ואומר שכלום לא חשוב כי עכשיו הוא עובד בשביל השטן.

לפתע קריאות שבר מהרדיו.
כריסטיאנו רונאלדו מוחלף כשהוא ממרר בבכי והשדרן נשמע בדיוק כמו שאתם מדמיינים שדרן ספרדי באטרף באותו הרגע. אנחנו בספסל האחורי דוממים. מתחילים לתהות מה יהיה עכשיו.

אלברו וזוגתו שיושבים מקדימה פוצחים בחגיגות ניצחון לצרפת, מסתבר שאלברו חי חמש שנים בפאריז והוא מאוהב. לעומתו גוסטבו מגיע מהגבול עם פורטוגל והוא רוצה בניצחונם. כאן מתחילה שיחה ארוכה על האופציות העומדות בפני המאמנים ועל המפתחות לנצחון של כל קבוצה, ממש אולפן קטן הקמנו לנו בפולקסווגן פאסאט שדוהרת לה באוטוסטרדה בתקווה להספיק לראות משהו.

מחצית.
אנחנו עושים הפסקת מתיחת רגליים וסיגריה בתחנת דלק כשגוסטבו פונה אליי ושואל ״תגיד מה עם גיא אסולין? הוא היה ברמה של מסי בנוער״. אני מסתכל עליו בחצי חיוך ויורה ״הפועל בדיוק שיחררו אותו, קבוצה שכמעט ירדה ליגה בישראל לא רוצה אותו. מסי הוא בטוח לא.״ אני חוזר איתו למשחק הקבוצות והשחקנים הישראלים ומתקיל אותו בפעם הראשונה עם שם שהוא לא מכיר, עומרי אפק. הוא שואל אם הוא עדיין משחק ואני מספר לו שבסלמנקה הוא כבר בקושי שיחק.

אנחנו ממשיכים בדממה כשרק השדר צועק בקרטועים ככל שאנחנו נכנסים לעמקים ועוברים בין איזורי קליטה. פתאום נגלה לנו שלט שמראה שנשארו עוד כמאה קילומטרים, כבר הרגשתי את האוויר של ברצלונה. האם אני אספיק לראות איזה קמצוץ של גמר?, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין, וכל הזמן השדר הספרדי הופך כל בעיטת שוער סתמית להחמצה מסמררת שיער כמו בימיו של אסי טובי.
אני וגוסטבו כבר מתחילים לדון בבועטים שעומדים לראשותנו, שנינו הולכים ומבינים שהבועטים הצרפתיים עדיפים בהרבה. גוסטבו מראה לי תמונות חצי מצחיקות של שחקני כדורגל בפוזות של בלט ואני מצחקק מתוך נימוס ופתאום מגיע אדר.

השדר הספרדי צווח ״גוווווווולללל!״ שמתגלגל והופך לתצוגת תכלית בכיצד צריך לשדר משחקים מהנשמה ובתאווה. גוסטבו באקסטזה, ממש, כאילו הוא עצמו כבש את הגול, מזל שהוא חגור כי אחרת כנראה שהיה כבר קופץ מהרכב הנוסע.

פורטוגל אלופת אירופה!
השמחה של גוסטבו מדבקת ואני נשאב ומתחיל להשתולל, אנחנו מתחבקים כמו אחים לנשק אחרי שנגמרה המלחמה.

גוסטבו שולף מהתיק שלו שתי פחיות פאנטה, מחלק לי ומתחיל לנער את שלו. אנחנו בספסל האחורי של הפולקסווגן פותחים את פחיות הפאנטה משל היו שמפניה משובחת וחוגגים כאילו זכינו בעצמנו. אלברו קצת מתעצבן על עניין הפאנטה אבל זה עובר לו כשגוסטבו מעניק לו בוסה על הראש ומתחיל לשיר בקולי קולות שירי הלל לנבחרת פורטוגל.

כשאני מגיע לברצלונה ונפרד מחבריי לנסיעה אני רואה עשרות אוהדי פורטוגל חוזרים לבתיהם וכל אוהד שהם רואים בדרך הם נעצרים, מברכים, חוגגים ונפרדים לשלום.

אז בסוף לא ראיתי את המשחק אבל בהחלט אזכור אותו לעד.

מודעות פרסומת