אשת הברזל והכדורגל האנגלי

כדורגל לא עניין יותר מדי את מרגרט תאצ'ר. היא העדיפה להתעסק בכלכלה הבריטית ובמדיניות חוץ. פתאום, באמצע שנות ה80 כאשר החוליגניזם והאסונות פקדו את האצטדיונים, הכדורגל הפך לנושא החם שאיתו ראשת הממשלה הייתה צריכה להתמודד.

תאצ'ר עם שחקני נבחרת אגליה: קווין קיגן, טרי מקדרמוט, פיל תומפסון ואמלין יוז (לחצו על התמונה כדי לראות וידאו מהאירוע)

ב8.4.2013 בזמן שבממלכה הבריטית הורידו את הדגל לחצי התורן לכבוד פטירתה של ראשת הממשלה, מרגרט תאצ'ר, באולד טראפורד שוחק הדרבי של מנצ'סטר (1:2 לסיטי). המשחק החל כמו עוד התמודדות בליגה האנגלית מאז שנות ה90: ללא הוקרה לתאצ'ר ובלי התפרעויות. שני אלמנטים המסמלים את החותם שהשאירה ראשת הממשלה המנוחה בקרב אוהדי הכדורגל.

ב1979 הרכיבה מרגרט תאצ'ר מהמפלגה השמרנית בבריטניה את ממשלתה הראשונה. פועלה המוכר ביותר היה בתחום הכלכלה הבריטית והוא זה שהקנה לה יריבים רבים בממלכה. מאנשי מעמד הפועלים בליברפול, דרך הפאנקיסטים בלונדון ועד אנשי מעמד הביניים של ברמינגהאם. תאצ'ר האמינה בכלכלה ליברלית ובתקופה שבה החלה את תפקידה, בריטניה הייתה בשפל כלכלי והיה צורך ברפורמות רחבות אשר נעשו בהתאם להשקפת עולמה הכלכלי. בכהונתה הראשונה היא העלתה את שיעורי הריבית הממשלתית כדי לרסן את האינפלציה, את המיסוי העקיף ואת המע"מ. כתוצאה מכך עלתה האינפלציה, עסקים מתחום הייצור נפגעו, ושיעור האבטלה עבר במהרה את קו שני מיליון האנשים. בכך הוכפל השיעור של מיליון המובטלים שהיו בתחילת כהונתה.

את כהונתה השנייה היא המשיכה במדיניות כלכלית ליברלית שכונתה תאצ'ריזם. תאצ'ר הפחיתה את מעורבות המדינה בכלכלה: הפריטה חברות ממשלתיות, הפחיתה את כוחם של ועדי העובדים ואת מס ההכנסה. הקרב המשמעותי ביותר של תאצ'ר היה כנגד תעשיית המכרות המולאמת, שהייתה נתונה בהפסדים כבדים. בעקבות הרפורמה, פתחו הכורים בשביתה שנמשכה כשנה. תאצ'ר לא נכנעה, והכורים חזרו לעבודה. בהמשך, היא הפריטה חברות ציבוריות נוספות ובהן חברת התעופה "בריטיש איירווייז" וחברת הפלדה "בריטיש סטיל". רוב הציבור הבריטי לא אהב את המדיניות שבה בחרה תאצ'ר ללכת וברחבי בריטניה החלו הפגנות נגדה. רוב המפגינים היו אוהדי כדורגל בריטים שמבחינה סוציו אקונומית השתייכו לשכבות הנמוכות שנפגעו ישירות מהכלכלה שתאצ'ר הנהיגה. לא רק המדיניות הכלכלית הפריעה לאוהדי הכדורגל הבריטים, אלא גם מצב הכדורגל הבריטי.

סיקור חדשותי של הפגנות הכורים בדרום יורקשייר

עוד לפני כניסתה של תאצ'ר לתפקיד סבלה הליגה האנגלית מתופעת חוליגניות כדורגל (שמאוחר יותר נתנה השראה לתת תרבות חדשה, קז'ואל). במרץ 1985 כתוצאה ממהומות שעוררו אוהדי מילוואל במשחק חוץ מול לוטון בהם נפצעו 81 אנשים, החליטה תאצ'ר על הקמת קבינט שיילחם בתופעת החולגניזם. אירוע רדף אירוע והפעם היייתה זו דליקה באצטדיון ברדפורד במשחק בין קבוצת ברדפורד סיטי ללינקולן סיטי במאי 1985. האש פרצה כאשר אחד הצופים זרק סיגריה שנפלה אל מתחת ליציעים לתוך ערימת פסולת שהצטברה במשך השנים. האש התפשטה במהירות וכאשר הקהל ניסה להימלט ביציאות האחוריות, הוא מצא את הדלתות נעולות. היציע נשרף כולו ובדליקה נספו 56 אנשים.

תאצ'ר מבקרת באצטדיון ברדפורד השרוף

שלושה שבועות לאחר מכן 39 אוהדי יובנטוס נמחצו למוות במהלך גמר גביע אירופה בין יובנטוס וליברפול באצטדיון הייזל שבבלגיה, תקרית שקיבלה את השם 'אסון אצטדיון הייזל'. האסון התרחש כאשר אוהדים של ליברפול פרצו רצועת הפרדה בין היציע שלהם לבין יציע מעורב. האוהדים האנגלים החלו להשליך פחיות ובקבוקים לעבר האוהדים האיטלקים וביציע החלה מהומה. האוהדים שניסו להמלט, נלכדו בין גדרות הברזל שתחמו את היציע כאשר השוטרים סירבו לפתוח את השערים לכיוון הדשא ולהקל על הלחץ של הבורחים.  ראשי אופ"א דנו בסוגיה והחליטו להרחיק את הקבוצות האנגליות ל-5 שנים ממפעלי האגודה, הרחקה שמנעה את המשך פריחת הכדורגל האנגלי במפעל האירופאי היוקרתי. ב-8 השנים שלפני האסון, 7 פעמים זכתה קבוצה אנגליה בגביע אירופה, מתוכן 4 פעמים זכתה ליברפול. בשנים שלאחר התקרית אף קבוצה אנגלית לא הצליחה להגיע לגמר גביע אירופה, והראשונה שעשתה זאת הייתה מנצ'סטר יונייטד רק לאחר 14 שנים עם ניצחון 1-2 על באיירן מינכן בגמר 1999.

 תאצ'ר תמכה בעונש ומסרה בתגובה כי האחראים למהומות "גרמו בושה וחוסר כבוד למדינה ולכדורגל שלהם. אנחנו צריכים לנקות את המשחק מחוליגניזם אצלנו בבית, ואז אולי נהיה מסוגלים לשחק בחו"ל שוב". במטרה לצמצם את תופעת החולגניזם תאצ'ר החלה בקמפיין ציבורי בו היא אמרה שיש לתת עונשים קשים יותר לאותם בריונים כדי שיהוו גורם מרתיע לאחרים. האסון בהייזל הוביל להגברת האבטחה במגרשים, איסור על מכירת אלכוהול במשחקים ותחושה של סלידה מהאסון הובילו לירידה חדה באלימות אך עדיין הכדורגל האנגלי היה נגוע בחוליגניזם מדי פעם.

סיקור חדשותי של אסון הייזל (ארה"ב)

תקרית הכדורגל המרכזית שהתרחשה תחת תקופת כהונתה של תאצ'ר הייתה אסון הילסבורו. באסון נהרגו 96 מאוהדי ליברפול במשחק חצי גמר הגביע ב-1989 בין ליברפול ונוטינגהם פורסט, לאחר שנדחפו ונמחצו באצטדיון. תאצ'ר ספק התעלמה מהעובדות שמטילות את האשמה על המשטרה, ספק לא ידעה עליהם והאשימה את אוהדי הכדורגל באסון. בכך היא לקחה חלק בסיפור הקונספירציה המטיל את האחריות למקרה על אוהדי ליברפול. מזכיר העיתונות של תאצ'ר אמר כי יום לאחר האסון ביקרה תאצ'ר באצטדיון ובו נאמר לה על ידי המשטרה שאוהדים שיכורים של ליברפולמחוץ למגרש יצרו את הלחץ שנוצר בתוך היציעים אך חובבי כדורגל אחרים טענו שתאצ'ר הייתה אחת מאנשי המפתח בקונספירציה. האינטרס שיכל להוביל אותה להאשמה הזאת היה הרצון שלה להלחם בחוליגניזם. היא ציפתה שלאחר האסון תעלה ביקורת ציבורית כלפיי אוהדי כדורגל חוליגנים. היו כאלה שטענו שהתמיכה של תאצ'ר בשוטרים הייתה מעין תגמול למשטרת דרום יורקשייר. זאת הייתה הדרך שלה להודות להם על מאבקם בהתפרעויות שחוללו הכורים בזמן ששבתו. עמידתה לצד המשטרה הכעיסה מחדש את אוהדי הכדורגל וחיזקה את חוסר הפופולאריות המתמשך שלה בקרב חלקים של הציבור.

קריקטורה המתארת את מעורבותה של תאצ'ר באסון הילסבורו

בספטמבר 2012 וועדת בדיקה עצמאית של האסון מטעם הממשלה הגישה את מסקנותיה בהן היא ניקתה את האוהדים מכל אחריות לאסון וחשפה את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף 164 עדויות והעלמת ראיות. באותו היום גם אוהדי ליברפול (המעטים) שעוד איכשהו חיבבו את תאצ'ר סימנו אותה כאויבת מספר אחת שלהם.

אוהדי ליברפול לא מבכים על מותה של תאצ'ר

שר הספורט שלה, קולין מויניהאן, ניסה לצאת ברפורמה עוד לפני אסון הילסבורו. מויניהאן, בתמיכת תאצ'ר, רצה שאוהדי הכדורגל יישאו תעודות זיהוי מיוחדות שרק איתכם יוכלו האוהדים להכנס לאצטדיונים. החוק אמר שכל מי שמנסה להכנס לאצטדיון ללא הכרטיס נידון למאסר של חודש או קנס. הרעיון לא יצא לפעול בסופו של דבר לאחר שהוא ספג ביקורת מדו"ח טיילור שיצא ב1990 בעקבות אסון הילסבורו – "זה כמו להשתמש בפטיש כדי לפצח אגוז". הדו"ח קבע כי הסיבה הרשמית לאסון הייתה כשל בשליטת המשטרה על האירוע. אחת המסקנות החשובות ביותר של הדו"ח הוא הפרקטיקה שהציע לגביי הסדר והפיקוח באצטדיונים. במקום להגביר אותה על ידי הוספת עוד שוטרים הוא הציע הכלה חברתית של האוהדים – חווית המשחק מוכרחה להשתנות לטובתם של האוהדים/אורחים. הוא ציין כי האצטדיונים אינם עומדים בציפיות המודרניות: "השירותים הציבוריים פרימיטיביים, לא מתוחזקים ולא נמצאים בכמות מספקת. עובדה זו מורידה באופן אוטומטי סטנדרטים של התנהגות אצל האוהדים". הדו"ח המליץ על הפיכת האצטדיונים הגדולים לכל-מושביים, כלומר לכל צופה עם כרטיס מוקצב מושב מסוים, בניגוד לאצטדיונים בהם קיימים מקומות המחייבים את הצופה לעמוד. הדו"ח קבע כי מקומות עמידה אינם מסוכנים מטבעם, אך הממשלה בראשות תאצ'ר החליטה לא לאשר מקומות עמידה כלל ואישרה הקמת מתקנים חדשים. בכך תאצ'ר תמכה בדעת רוב חובבי הכדורגל שאמרו שחלק מהאסונות שהתרחשו בכדורגל האנגלי היו בגלל מתקנים ישנים ולא ראויים. (הדו"ח הכיל גם המלצות נוספות בנושאי אלכוהול באצטדיונים, מחסומי לחץ, גדרות, שערים מסתובבים, מחירי כרטיסים ועוד.)

תאצ'ר מבקרת בהילסבורו יום לאחר האסון

אסון הילסבורו הוביל למספר שינויים בכדורגל הבריטי ששיפרו אותו, אך רובם לא נעשו ביוזמת תאצ'ר: כניסת טלוויזיה במעגל סגור, שיטור עצמי על ידי האוהדים, הופעתם של פאנזינים (מגזינים של האוהדים) שחיזקו את הקהילתיות של אוהדי הקבוצות, יצירת ארגוני אוהדים והקמת מנהלת הליגה – הפרמיירלייג.

אז מה בעצם הייתה המורשת של תאצ'ר לכדורגל האנגלי? בקהילת הכדורגל באנגליה נראה שהדעות חלוקות. כשמנסים לעשות את השקלול המלא צריך לקחת בחשבון מספר דברים: התקופה שבה היא כיהנה בתפקיד הייתה אולי התקופה הקשה ביותר בהיסטוריית הכדורגל הבריטי, העובדה שהיא הלכה כנגד המעמדות העובדים שהם המרכיב הגדול ביותר של אוהדי הכדורגל, תפקידה באסון הילסבורו והעובדה שהיא אומנם לא הציבה את שיפור תדמית הכדורגל כמטרה עליונה אבל היא גם לא התעלמה מהחוליגניזם ומהמתקנים הרעועים.

התקשורת הבריטית הייתה חלוקה ביום פטירתה לגביי נושא אי ההוקרה של תאצ'ר בדרבי של מנצ'סטר. אלה שתמכו בדקת הדומייה לזכרה טענו שהיא הייתה ראשת הממשלה עם הישגים נרחבים ובהם מיגור החוליגניזם. אלה שהיו נגד אמרו שלא צריך לערב פוליטיקה בכדורגל בנוסף לטענה שתאצ'ר שנאה את המשחק ואת אוהדיו. בכל אופן, ברחבי אנגליה רבים מהציבור הבריטי יצאו לרחובות לחגוג את מותה של אשת הברזל ובינהם, כמובן, אוהדי ליברפול כמו שהבטיחו בשיר שלהם ביציעים:When Maggie Thatcher Dies.

חגיגות מותה של תאצ'ר בבריקסטון

When Maggie Thatcher Dies

אסון הילסבורו – האמת יוצאת לאור

עם הזמן אני מגלה שקשה יותר ויותר לרשום על הקשר בין ספורט ותרבות בלי לציין (לפחות) פעם בחודש את אחד האחים גלאגר (אואזיס לשעבר). בשבוע שעבר התבטא נואל גלאגר על פרסום דו"ח ועדת בדיקה עצמאית של אסון הילסבורו.

15 באפריל 1989,אצטדיון הילסבורו (מגרשה הביתי של שפילד ונסדיי), מפגש בין ליברפול ונוטינגהאם פורסט במסגרת חצי גמר הגביע האנגלי שתוכנן לשעה 15:00 הסתיים בטרגדיה. בשנים האלה במרבית האצטדיונים היו מותקנות גדרות ברזל גבוהות בין הקהל למגרש, בתגובה לתופעת החוליגניות שתפסה תאוצה.

24  אלף אוהדי ליברפול נאלצו לעבור ב-23 שערי כניסה בלבד, התוצאה היתה לחץ אדיר מחוץ למגרש. ב-14:47 הורו כוחות המשטרה לפתוח את השער הראשי ליציע והמוני אוהדים החלו לזרום לעבר היציעים המרכזיים מאחרי השער. איש לא כיוון אותם ליציעים ריקים בצדי המגרש, וביציעים 2 ו-3 נדחסו פי שלושה מהקיבולת הרגילה. למרות שניתן היה לראות אנשים נלחצים אל הגדרות, נחנקים ומכחילים, איש מכוחות המשטרה לא נטל אחריות והורה לפתוח את השערים המובילים למגרש. המשחק נפתח כסדרו ורק כעבור שש דקות, בשעה 15:06, החליט השופט להפסיק את המשחק בעקבות המלצת המשטרה – מספר דקות לאחר שהאוהדים החלו לטפס על הגדרות. בינתיים נפתח שער קטן בגדר ורבים מהאוהדים הצליחו להיחלץ דרכו. אחרים טיפסו מעל הגדרות אל כר הדשא או נמשכו על ידי אוהדים אחרים ליציע שמעל הטריבונות.

 בשלב זה שרר בלבול רב בקרב הרשויות. קציני המשטרה שיערו בתחילה כי מדובר בפריצת אוהדים לדשא והגיבו בשליחת תגבורת למניעת כניסת האוהדים למגרש במחשבה שמדובר בחוליגנים, במקום לעזור להם לברוח. הצפיפות הייתה כל כך קיצונית עד שאוהדים רבים מתו תוך כדי עמידה. המגרש התמלא במהרה באוהדים מזיעים ומתנשמים, באוהדים פצועים ואף בגופות ההרוגים. האוהדים עזרו ככל שיכלו, רבים מהם ניסו להחיות אחרים וחלקם עקרו את שלטי הפרסום והשתמשו בהם כאלונקות.

לאחר המקרה ראשי המשטרה הפנו אצבע מאשימה כלפיי האוהדים השיכורים וללא הכרטיסים שפרצו את שער הכניסה ויצרו את הדחק הקטלני. חללים וניצולים נבדקו במטרה למצוא עקבות צריכת אלכוהול והעיתונות קיבלה דיווחים על אוהדים שיכורים שגרמו לאסון. ארבעה ימים אחרי האסון יצא הסאן בכותרת "האמת", בה דיווח בהסתמך על עדויות שוטרים שאוהדים גנבו מהחללים, השתינו על שוטרים וביזו גופות. הדיווח גרם לכתם שדבק בעיר. מוקד נוסף לזעם היה החלטת חוקר מקרי המוות להכריז על 15:15 כשעה שאחריה לא נותר בחיים איש מהחללים ולהכריז על הקורבנות כנפגעי תאונה. כל זאת למרות עדויות ברורות על פצועים שנותרו בחיים גם אחרי השעה הזו.

דיווח החדשות מיום האסון

במשך 23 שנה נאבקו תושבי ליברפול, אוהדי הקבוצה ומשפחות החללים להוציא את הצדק לאור. בשנת 2009 החליטה הממשלה למנות ועדת בדיקה עצמאית לאסון ובשבוע שעבר ב12 בספטמבר 2012 הם זכו לראות את האמת שלהם יוצאת לאור. הוועדה פירסמה את מסקנותיה, בה ניקתה את האוהדים מכל אחריות לאסון, חשפה את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף 164 עדויות והעלמת ראיות, וקבעה ש-41 מהמתים נפטרו אחרי השעה 15:15, השעה אשר חוקר מקרי המוות המקורי קבע בה כולם כבר מתו, ושייתכן שאם כוחות ההצלה היו מגיעים אליהם בזמן ניתן היה להציל את חייהם.

לראשונה נקבעו אחראים לאסון: משטרת דרום יורקשר, כוחות ההצלה, מועדון שפילד וונסדיי ועיריית שפילד. המשטרה, מערכת המשפט וחלקים מהתקשורת נמצאו אחראים בטיפוח ובהפצת שקרים שנועדו לנקות את המשטרה מאחריותה ולהדביק אותה על האוהדים.

 הממצאים החדשים הביאו גם את דיוויד קמרון, ראש ממשלת אנגליה, לשאת נאום בפרלמנט בנוגע לאסון. "יהיה נכון עבורי כראש ממשלה להתנצל באופן ראוי למשפחות 96 החללים בשל סבלן במשך 23 שנים. הממצאים החדשים מבהירים שהמשפחות סבלו מאי צדק כפול. אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה בהגנה על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת, וגם אי הצדק של ביזוי החללים, ההאשמה שהיו אשמים במותם. בשם הממשלה והמדינה אני מתנצל באופן עמוק על אי הצדק הכפול שלא תוקן זמן כה רב".

"הבאה בתור הייתה ליברפול העיר הרוחנית שלי. הופעה מעולה, קהל יוצא מהכלל. הם אף פעם לא מאכזבים ה Scousers האלה (Scouse זה הדיאלקט שבו מדברים בליברפול). אם אני כבר מדבר על ליברפול, אני רוצה להגיד שאני רושם את זה ביום שבו האמת האמיתית סוף סוף יצאה לאור על אסון הילסבורו. הרבה כבוד ל96 משפחות ההרוגים על כך שחשפו את השקרים של ממשל תאצ'ר. עם היד על הלב שלי אני מצדיע לכם".

אלה דברים שאמר נואל גלאגר בבלוג שלו Tales From the Middle of Nowhere  המתפרסם באחד מאתרי החדשות באנגליה. בשבוע שעבר בין רישומיו על סיבוב ההופעות האחרון שלו באנגליה, כאוהד כדורגל הוא שוב הראה את הסולדריות בממלכה כלפיי האירוע וכלפיי ליברפול בכלל והקדיש את הדברים הנ"ל על דו"ח אסון הילסבורו.

תזכורת קטנה על בית משפחת גלאגר: שני האחים אוהדי מנצ'סטר סיטי הקימו את להקת ההמנונים אואזיס וב2009 להקת הרוק ממנצ'סטר התפרקה וכל אחד מהאחים הלך לדרך משלו: ליאם הקים את להקת Beady Eye שמבחינה מוסקלית ניסתה להמשיך את הקו המוסיקלי של אואזיס במידה מסוימת (על ליאם וBeady Eye אתם מוזמנים לקרוא כאן). נואל (האח המוכשר יותר) עבר לקריירת סולו כזמר וגיטריסט בהרכב שהקים שנקרא Noel Gallagher's High Flying Birds.

אחרי הפירוק נואל לקח את הזמן והוציא את הסינגל הראשון של הלהקה, The Death of You and Me, ב2011. בסןף אותה שנה האלבום יצא והתקבל ביותר הערכה מזה של האח הקטן, ליאם. אפשר למצוא באלבום שירים שנשמעים כאילו יצאו מהדיסקוגרפיה של אואזיס (If I Had a Gun) אבל נואל מתח את הגבולות שלו והחליט לוותר הרבה פעמים על ריפים של גיטרה ולשיר אפילו טקסטים פוליטים כמו שעשה בשיר Soldier Boys and Jesus Freaks. ככה שהאלבום שמתקבל הוא קצת יותר מ"איזה-כיף-אנחנו-צעירים-שעושים-חיים-באנגליה" כמו שנשמע האלבום של Beady Eye.

לקראת סוף השנה אמור לצאת האלבום הבא של נואל שיהיה תוצר של שיתוף פעולה בינו לבין אמן המוסיקה האלקטרונית Amorphous Androgynous. במסיבת עיתונאים על האלבום שבדרך הוא אמר: "זה יישמע קצת כמו Dark Side of the Moon של פינק פלויד. הסאונד יהיה דומה ל Noel Gallagher's High Flying Birds אבל יותר פסיכדלי ומוחצן. זה לא פרויקט אלקטרוני. אנשים קופצים למסקנה הזאת בגלל שאמורפוס אנדרוג'יניוס (Amorphous Androgynous) התעסק באלקטרוניקה".

 Noel Gallagher's High Flying Birds – The Death Of You And Me