שחקן חיזוק – היוצר חיים שדמי

חיים שדמי מספר איך נוצר הקשר הניצחי שלו עם מכבי ת"א, מה היו רגעי השפל והשיא שלו איתה ואת מי הוא מכנה "חיקוי זול עשוי מפלסטיק". הפועל? "טכנית אין מונח כזה אוהד הפועל, לוני בנה אותם". שחקן חיזוק אני אציג שאלון קבוע לאמנים, מוסיקאים וסופרים על האהדה לקבוצה שלהם.

צילום: יערה אורן

1. מה אתה עושה בימים אלה?

לאחרונה הוצאתי את ספר הביכורים שלי, "צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי", ואני בעיקר עסוק בו, כרגע. לצד פרויקטים אחרים ורעיונות שאני מקדם. עכשיו גם התחיל הסמסטר וחזרתי ללמד.

2. מי הקבוצה שאתה אוהד בארץ הקודש או מסביב לגלובוס?

אני אוהד את ליברפול, אבל את מכבי אני אוהב. אין מה להשוות בכלל. אני נעלב כשקוראים לי אוהד מכבי. יש דרגות שונות לחום רגשי ואהבה היא מעל אהדה. לא שמעתי אף פעם ילד אומר לאמא שלו שהוא אוהד אותה או גבר נשבע אמונים לאהוד את אשתו לעולמי עד. מה שכן, הייתי רוצה לראות את התגובה שלהן ברגע הזה… ניצחון 0:1 של מכבי, משער עצמי, במשחק דלוח באובך שרבי תמיד יוציא ממני יותר רגשות מכל ניצחון מדהים של ליברפול באיסטנבול. או משישייה של ברצלונה.

מה שכן, בשנים האחרונות שמורה לי פינה חמה בלב ליונייטד FC ממנצ'סטר, הקבוצה שמזכירה מה הוא כדורגל באמת, מה שהיתה מכבי משך שנים ארוכות.

3. איך התחיל סיפור האהבה בינך לבין הקבוצה? והאם אתה זוכר את המשחק הראשון של הקבוצה שהלכת אליו?

הייתי בן ארבע כשהפכתי לאוהב מכבי ואני זוכר את בוקר השבת הזה כמו אתמול. ברמת-אילן, השכונה שגדלתי בה, כולם אהדו את מכבי, חוץ מטל לנדאו שאהד את הפועל והיה בן דוד של גילי לנדאו. זאת הסיבה שהתרנו לו לאהוד את הפועל. הוא לא באמת היה בן דוד של גילי לנדאו, אבל צריך להסביר איכשהו את האהדה שלו (טכנית, אין למעשה מונח כזה אוהד הפועל, יש שונא מכבי). היה בוקר שבת אחד, שאחי שאל אותי את מי אני אוהד ואמרתי שאני לא לגמרי יודע, והוא אמר שכדאי שאני אוהד את מכבי. אני באמת ובתמים חושב שיש קשר אישיותי ובאופי בין אוהד קבוצה לקבוצה שלו, והבחירה הזו איננה מקרית. כמובן, שהאלמנט הזה כבר פחות רלוונטי למציאות עידן הכסף הגדול והקולוניאליסטי שהורס את הכדורגל, אבל עד לפני כעשרים שנה היתה לזה משמעות.

המשחק הראשון שהלכתי היה מחפיר, אבל הוא בדיוק המשחק הקלאסי לייצר דרכו קשר ממשי בין אוהב לקבוצה: תיקו אפס מבאיש בבלומפילד, עונת 1983/84, נגד הפועל חיפה, שבוע אחרי השלוש אפס בדרבי עם הצמד של בן שטרית. מכבי הוציאו למשחק נגד חיפה כרטיסים מוזלים באלף שקל (ישנים, ישנים; שקל אחד במונחים של היום). מאחר ואני חושב שבבסיס הקשר בין אוהב לקבוצה מצוי שברון הלב, האכזבה והנתינה האינסופית ללא תמורה מקבילה – רק משחק פתיחה כזה, מבטיח קשר נצחי נטול תנאים.

4. מי השחקן המועדף עלייך (לא חייב להיות מהקבוצה)? למה?

את קלינגר שמרתי לאחותי, היו שנים שההשוואה החזותית ביני לנימני ברחוב מילאה אותי בריגוש, בני טבק היה הראשון שאהבתי, עד היום אני מתרגש מהזכרונות שלי מההתבגרות של דריקס, שלח הוא ה"אח הגדול" שלי, ואובארוב ופולוקארוב, סבא אובארוב ודוד פולוקארוב, לעד יהיו הדמויות שיעוררו בי את הדחף הכי גדול לחבק אותם ולבקש מהם שיקריאו לי סיפור.

רומיניגה היה הראשון שאהבתי מעבר לים והוא גרם לי לאהוד את גרמניה. קנטונה הוא תמצית הרומנטיקה בכדורגל. ג'רארד הוא ג'רארד… אני יכול להמשיך. אין לזה משמעות. שחקן הוא לא יותר משחקן, סטטיסט בהצגה הגדולה. וההצגה הגדולה היא הקבוצה ואוהביה. מעולם לא ייחסתי חשיבות יתר לשחקנים. הם דבר חולף.

5. מה המשחק הטוב ביתר והרע ביותר שהיית בו?

רע: הפסדים בדרבי בעשור וחצי האחרונים, ובראשם הדרבי בו נימני הכשיל את חיים יעקב השופט. העליבות ואובדן הדרך של מכבי באותן שנים התבטאה בשיאה בדרבים. הם היו השיקוף למה שמכבי הפכה להיות. אין לי טענה להפועל ולאוהדיה. בסוף כל תואר שלהם הייתי שולח ללוני ונימני זר פרחים: "ללוני/נימני, תודה על הכל, לא שוכחים, אוהדי הפועל". אנחנו עשינו אותם, וליתר דיוק לוני. וככה באמת קראתי למכבי בשנותיו: הפועל לוני. תמיד גם אמרתי שרק אנחנו גם יכולים להפסיק את זה, אם רק נרצה.

טוב: ע"ע התשובה הבאה.

נמני מכשיל את חיים יעקב

6. מה היו רגעי השיא והשפל עם הקבוצה?

שפל: שנות לוני ונימני. והגדול מכולם: אותו יום סתיו, ספטמבר 1998, אני יוצא עם רמי רוטהולץ ממשרדו של לוני במגדל שלום, אחרי ראיון שעשינו איתו ל"העיר", חש את הבולען הנורא של הייאוש וחוסר התקווה מהדבר שהרגע ביליתי איתו שלוש שעות ומהתשובות שקיבלתי ממנו, מסתכל על רמי המבוגר ממני בכעשרים שנה בתקווה להתעודד – ומבין ששנותיי הקרובות לא הולכות להיות מוקדשות לעידוד, אלא למלחמה באסון הספורטיבי הגדול ביותר שהתרחש במדינה.

שנה קודם, באוקטובר 1997, פרסמתי ב"העיר" את כתבת עשרת אלפים המילה, הטקסט הכי ארוך שכדורגלן ישראלי עד דן רומן נדרש אליו – "סיפור קריסתו של מועדון כדורגל" – המספר את הסיפור האמיתי על הגעתו של לוני למכבי, שיבתו של אברם והדחתו של קשטן. הטקסט ההוא חזה את מה שקרה אחר-כך בקבוצה הזאת, אבל אז באמת האמנתי שאם הכל כל-כך ברור, כל אחד יבין את אז. שנה אחר-כך כבר הפנמתי שלוני ואברם הם לא כל אחד.

שיא: הרביעייה בדרבי ואליפות 1992 – האליפות הראשונה שלי כאדם בוגר – עדיין נדמות בעייני עד היום כחלום. אפילו שהייתי במגרש, כולל במשחק האליפות בנתניה, זה לא מציאותי. כל-כך הרבה שנים חיכיתי, ופתאום… לכן, אלה הם שיאים שאני לא לגמרי מודע להם עד הסוף.

אני חושב שהקסם האמיתי בנצחונות גדולים שהם תמיד נדמים לך כאילו חלמת אותם, כאילו הם לא קרו באמת. זאת הסיבה שהם מלווים אותנו חיים שלמים. כדי שנוכל להתענג עליהם ולמצות אותם לאט-לאט.

 אבל ה-1:3 מול חיפה בקריית אליעזר בדאבל 96', כשהשערים נכבשים מול עייני ביציע (ולא לשער המרוחק) – הוא-הוא השיא. הכל היה ממשי, כולל הידיעה שהגיע הזמן שמישהו ישים את מוצר הפלסטיק תוצרת סין המתכלה והחקייני הזה – מכבי חיפה – במקומו הראוי. אני מעריך את חיפה, אוהב את בנאדו מכל הלב, אבל מה, בלעדי לוני, נימני ושנות ההלם אחרי מותו של לייבו האגדי, השנים הראשונות שכל מיני ג'ון סקאלי'ס התחילו להופיע אצלנו, מכבי חיפה היתה היום בדיוק מה שהיא: חיקוי זול עשוי מפלסטיק לדבר האמיתי מהבירה האמיתית.

7. השחקן שהיית רוצה לראות משחק אצלכם?

זאת שאלה שרק ציוני יכול לשאול. שנור, שנור, שנור. שחקנים לא רוצים, שחקנים מגדלים. 8 שחקני בית ושלושה זרים לוקחים אליפות. זה מה שאני רוצה.

8. את מי הכי כיף לנצח? למה?

צילום: יערה אורן

מתבקש שאענה שהכי כיף לנצח את בני העוולה בדרבי, וברור שיש בזה משהו, אבל זה רק חלקיק. אל"ף, כיוון שאינני מכיר בקיומה של הפועל, ובי"ת, כי זה בנאלי.

בכנות? רק מכביסט יכול לחוות את משמעותו האמיתית של נצחון עקר. נצחון עקר פירושו נצחון שאין בו תכלית. בשנות לוני הארוכות – הבעלים הטוב ביותר שהיה לחיפה ולהפועל והאיש שהשפיע יותר מהכל על פני הכדורגל הישראלי בעידן המודרני – מכבי גם ניצחה לא מעט. השוויתי פעם בין הנצחונות האלה לבין ביקור אצל סבתא דמנטית בבית חולים שמצמצה פתאום. הם לא קידמו אותך לשומקום. ולכן, נצחון שיש בו טעם, שמעורר בך ריגוש, הוא הנצחון הכייפי מכולם. מאז שאני ילד ועד היום, למעלה משלושים שנה, אני לא בודק נגד מי מכבי משחקת בשבת. אינני בודק, כיוון שאין בזה משמעות. הזהות שלך מוגדרת על-ידי מי שאתה ולא על-ידי האחר. אם מכבי תעשה את כל מה שנדרש, היא צריכה לנצח כל משחק. ואם היא לא עשתה את המוטל עליה, אז אין לה מה להתלונן אם היא הפסידה.

9. אם היית שחקן בקבוצה מקצועית איזה סוג של שחקן היית?

משך שנים ארוכות התשובה היתה חלוץ-סקורר. באמת הייתי כזה פעם. ברמת אילן. הבקעתי רביעיות, בבגרותי הבקעתי את השער הכי יפה שהובקע אי פעם במגרשי הכדורגל, מקצועניים וחובבניים כאחד (ואפילו הקדשתי לו סיפור בדה באזר)… אבל אני חושב שעם השנים אני מתבגר ונהייה קבוצתי יותר ופחות סוליסט. ולכן, אני חושב שהייתי חלוץ נהדר, שמבשל גם לחבריו, שיורד אחורה ויורד גם לגליץ', שנלחם ומטריף את הקהל, מקבל אדום כשצריך בדרבי, שילוב שהוא מסי באופי של שלח וקלינגר.

אבל תמיד-תמיד, תהיה בי את מלוא האהבה לשחקנים המקריבים, עתירי האופי ופחות כישרון – שאילו הייתי פחות אגו-מניאק, הייתי מת להיות כמוהם. פשוט התחושה הזאת, שאתה רץ בידיים פרושות לצדדים אחרי שער, אין עליה. נקודה.

10. האם יש לך אמונות תפלות או ריטאולים חוזרים לפני המשחקים של הקבוצה שלך? מה הם?

היום, כשאני כבר בוגר, אני יכול לומר שאין לי, ובעיקר – כמה זה משחרר שאין לי. כיוון שעד לא מזמן, אני לא לגמרי משוכנע שהתוצאות של מכבי אינן תלויות אך ורק בי. אני כן משוכנע באמת ובתמים שאני ניצחתי את אובראדוביץ' בגמר בפאריז, ועל סיפורי הגבורה שלי מהשנים הארוכות באייטיז, ניינטיז ותחילת האלפיים, אפשר למלא ספרים שלמים, ואני מניח שזה עוד יקרה יום אחד. כיום, השתיקה עדיין יפה להם. אותו דבר על תחושת האשם האדירה שאני נושא עליי כל השנים בגלל הפסדים ותוצאות לא מקוות. אין דבר כזה אוהב קבוצה אמיתי ללא אמונות תפלות. אני חושב שההוכחה לחוסר התבונה והמוסר הדתיים היא בכך שהם לא למדו את מה שמערכת היחסים בין אוהבי קבוצות לקבוצות שלהם אמורה היתה להסביר להם.

מה שכן, עד היום, אני מקפיד לדרוך על הפס האדום כשאני עולה כל מדרכה אדום-לבן.

אה, ועוד דבר קטן: הכלל המרכזי שלי כאוהב קבוצה, שאינני מדבר על אמונות תפלות שלי והאם אני מקיים אותן, עד שאני מחליט שחלה עליהן התיישנות. ככה שטכנית, אין לך שום יכולת לדעת מה אמת מכל מה שאמרתי והאם באמת אני לא מקיים היום אף ריטואל.

11. מה החסרונות בלאהוד את הקבוצה שלך?

באהבה אין חסרונות. יש מחירים שאתה משלם. המחיר שאתה משלם בלאהוב את מכבי, הוא ההוכחה איך דברים יפים נהרסים מבפנים, ובגלל גודלם. איך אנשים מתקנאים בדבר יפה שנבנה בעמל רב ומתוך אהבה מוחלטת לדבר, ומחרבים אותו ברגע. איך בני אדם חושבים שההצלחה היא המהות, ומתעלמים מעבודה ארוכת שנים.

מכבי היא ההוכחה שכשמשהו עובד יפה, יהיו הרבה טפילים שירצו לקחת חלק בהצלחה, כדי לפצות את עצמם על תסכולים אישיים וחוסר כשרון, ובדרך הזאת יהרסו לך את הקבוצה. סטיב ג'ובס, בעצמו טרמפיסט על הטיל שהמציא גוטנברג, אמר פעם על ג'ון סקאלי (המנכ"ל שהדיח אותו מאפל), שהוא כמו אדם שרוכב על טיל וחושב שהוא המציא אותו. לוני הקפיטליסט-קולוניאליסט, אברם העסקן ונימני נטול המוסר, כל אלה הסקאלי של מכבי. כמו שהדנקנר'ס, השלמה מעוז'ס והדתיים הם הסקאלי'ס של המדינה. כן, אני חושב שהסיפור של מכבי הוא בבואה לסיפורה של החברה הישראלית והמדינה.

12. מי הם חמשת השחקנים הכי טובים שעברו בקבוצה שלך מאז שאתה עוקב אחריה?

אני מתעלם מכושרם ומתייחס אך ורק לפוטנציאל שלהם: אובארוב, מלמיליאן, זוהר, גדי ברומר… בעצם, לא רוצה לענות על זה. למה לפגוע ביתר? יצירת אמנות וקבוצת כדורגל הן דרכו היחידה של גבר לחוות אימהות, ותן לי אמא שתפגע בילדים שלה בפומבי. מה שאני חושב עליהם, הוא ענייני שלי. ובכלל, בקבוצה כמו מכבי, זאת לא שאלה כל-כך פיירית. הרי גם ברקוביץ' ורוסו עברו אותנו, מקאנקי ונימני. בגלל זה אני אומר, שלח וראדי ודומיהם, הם בעייני הדוגמא האמיתית לחיקוי.

מה שכן, הדבר שהכי מרגש אותי בשחקנים שלי, זה לראות איך הם מתבגרים לי מול העיניים. מגרוטאות משופעות כשרון, אבל גם עם אופי חרא שחושב שהם אלוהים ודופק להם את הקריירה, פתאום נפתחת להם הצ'אקרה והם תופסים את עצמם רגע לפני שזה מאוחר. דריקס היה כזה, ועטר – כיום בדיוק בן גילו של דריקס כשזה התחיל את המהפך שלו – מגלה סימנים שהוא יכול להיות כזה. תלוי בו.

13. לסיום, השלם את המשפט: השופט….

…לבי עליו. אילו מאמני ושחקני הכדורגל הישראלי היו מתייחסים לעצמם באותה מידה של חומרה כמו שהם מתייחסים לשופטים – הם היו עוזבים מרצון את התחום. עזבו אותי מעיניים אלקטרוניות והתערבות של הטלוויזיה, ותשאירו את הכדורגל כמו שהוא. מעולם לא התעניינתי מי השופט במשחקים של מכבי. עד היום. רק ישראלים בכיינים מסוגלים לייחס כזו משמעות לשופט.

חיים שדמי נולד בשנת 1974 וחי בתל אביב. הוא בימאי ותסריטאי, סופר ועיתונאי. סרט הביכורים שלו נקרא יש לי קבוצה להציל. הוא מספר על אוהב קבוצת כדורגל היוצא למסע רומנטי בעקבות אהובתו שנחטפה בידי בעלי ההון הרשעים. בימים אלה יצא ספרו הראשון, צרור חבצלות ליום האהבה, בייבי (הוצאת גוונים), אסופת סיפורים. מאמצע שנות התשעים הוא כתב, בין היתר, בעיתונים העיר, הארץ וגלובס. בימים אלה הוא כותב בעיקר לאתר דה באזר. הוא מביים לתוכניות וסדרות טלוויזיה שונות, ומלמד באקדמיה.